נאמר בתורה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג), ומכאן נלמד כי אסור לאכול חרקים. איסור זה נוסף לאיסור לאכול בעלי חיים שאין להם סימני טהרה ולכן איסור זה חמור יותר משאר איסורי האכילה שבתורה, כדברי חכמינו בתלמוד: "רב יהודה אמר אביי אכל פוטיתא (שרץ מים )לוקה ארבעה; נמלה – לוקה חמש (גם) משום שרץ השורץ על הארץ; צרעה – לוקה שש (גם) משום שרץ העוף", ורש"י במקום מסביר כי העונש הוא לפי מספר הפעמים שמופיע איסור השרץ בתורה: שרץ המים מופיע ארבע פעמים, שרץ הארץ חמש ושרץ העוף שש. (מסכת מכות, טז, ב ורש"י שם)
ומדוע הזהירה התורה והחמירה כל כך באיסורי שרצים? הסביר ה"פרי חדש": "להיות (בגלל) שהוא איסור מצוי מאד בפירות וירקות ובקטניות ברוב מיני מאכלות ואי אפשר להיזהר מלהיכשל בהם אם לא בזריזות גדולה, ולפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ, ומעתה כל אדם יזרז בעצמו מלהיכשל באיסור זה וגם לדרוש ברבים חומר איסורו, כי הכי דלפרשו מיניה" (כדי שיתרחקו מאיסור זה). (יו"ד סוף סימן פ"ד)
דברים רבים השתנו בחקלאות מאז נכתבו דברים אלו: מצד אחד החקלאות המודרנית (הלא אורגנית) מבוססת על ריסוס בחומרי הדברה, דבר שמפחית את שכיחותם של החרקים בהשוואה לעבר. ומצד שני כיום אנו גם מודעים יותר למקום גידולם של החרקים ולסוגיהם השונים. שכיחות החרקים במזון יכולה להשתנות לפי תקופות השנה, אזורי הארץ ומקום גידולו ואחסונו של המזון, כך שיתכן בהחלט שמין מסוים חייב בדיקה בעונה אחת ופטור מבדיקה בעונה אחרת, או לחילופין שחייב בדיקה באזור גידול מסוים ופטור ממנה באזור אחר.
באופן כללי המזון מתחלק לשלש קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה כוללת המזון שרובו נגוע בחרקים, ושחובה מן התורה, לבדוק אותו לפני האכילה. בקבוצה השנייה מזון שרק מיעוט ממנו נגוע בחרקים אך מדובר במיעוט מצוי (5%-10% מכלל המזון נגוע) ולכן חובה מדרבנן לבדקו לפני האכילה. בקבוצה השלישית מזון שאין חרקים מצויים בו (פחות מ5% נחשב כנגוע ) ושאותו אין צורך לבדוק לפני האכילה, למעט מקרים בהם ניתן להבחין מבחוץ כי הוא נגוע בחרקים (למשל אם המזון נראה מחורר, נגוס, או מוקף בחוטים לבנים הנראים כמו קורי עכביש וכדומה.(ע"פ מדריך להלכות תולעים/הרב יואל שורץ. אמונת עיתך/ מכון התורה והארץ).
רבים שואלים האם ישנה משמעות לכמות או לגודל של החרק? לכאורה לפי הכלל ההלכתי הקובע כי איסור שנפל לתוך היתר והתערבב בו בטל בשישים, היינו חושבים כי הוא הדין גם לגבי חרק קטן הנמצא בפרי או בירק הגדול ממנו פי שישים או יותר, אולם הדין הוא לא כך וזאת מכמה סיבות:
ראשית לא מבטלים איסור שהוא ניכר לעין ואפשר לראותו, אלא רק איסור שהתערבב במזון בצורה שאינו ניכר בעין. מעבר לזה, כשמדובר בחרקים, גם אם החרק אינו נראה לעין הוא איננו בטל וזאת מכיוון שבריה שלמה לא בטלה אפילו באלף וזאת משום שהיא חשובה מכדי להתבטל.
חרק שהתרסק תוך כדי הכנת המזון (לדוגמא באבקת מרק המכילה ירקות שאולי היו נגועים בחרקים) אין לו חשיבות מיוחדת כבריה שלמה ולכן אם המזון המותר הוא פי שישים מהחרקים, הרי שהמזון מותר.
חרקים קטנים מאוד שניתן לראותם רק באמצעות זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ, לא נאסרו באכילה וזאת משום שהתורה ניתנה לבני אדם ובכדי לקיים את מצוותיה בכוחותיהם הטבעיים ללא סיוע במכשירים מיוחדים. אולם חרק שניתן להבחין בו בעין ללא אמצעי הגדלה, אולם ניתן לראותו רק באמצעות תאורה חזקה או לאחר רכישת מיומנות, אסור באכילה וזאת למרות שקשה לראותו אם בשל צבעו או מקומו.
חרק שנראה לעין רגילה כגרגר חול ואין מזהים בו צורת אברים (כגון אקרית קטנה) דינו כדלקמן: אם ניתן לראותו בעין רגילה כשהוא זז ע"י חשיפה לשמש או לכל גירוי אחר, הרי הוא אסור. אולם אם ניתן לראות את החרק זז או לזהות את אבריו רק באמצעות התבוננות בזכוכית מגדלת או באמצעים טכניים אחרים, המאכל מותר.
פירוט והרחבה נוספת של דיני החרקים במזון ודרכי הבדיקה שלהם נפרסם בע"ה בפינתנו בשבוע הבא.
איסור אכילת שקצים הוא מיסודות היהדות כדברי המדרש: אמר הקב"ה : כל מי שלא אכל בשר חזיר ושקצים ורמשים יבא ויטול שכרו, יה"ר שנזכה לקיים הלכות אלה ולקבל שכרן.
הרב משה ביגל, רבה של מיתר ומרבני 'צהר'
