הציוני הראשון היה אברהם אבינו, אשר הלך לארץ ישראל על פי צווי הקב"ה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
על יציאתו לדרך של אברהם אבינו, מספרת לנו התורה: "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".לכאורה הסיפא של הפסוק נראית מיותרת כיוון שיצאו ללכת לארץ ישראל ברור הדבר שגם באו אליה. ומדוע מדגישה זאת התורה. עיון בסיומה של פרשת נח יבהיר לנו את פשר הדבר. על תרח נאמר "ויקח תרח את אברהם בנו… ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" אולם לא מוזכר, כי הם הגיעו אליה. רבים מתכוונים לצאת לכוון ארץ ישראל וחלק מהם אף יוצאים פיזית, אך לא כולם אכן מגיעים אליה. אצל חרן כתוב ויבואו עד חרן וישבו שם, אצל אברהם כתוב "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".
כאשר מתאר ישעיהו הנביא את קבוץ הגלויות ושיבת העם לארצו הוא אומר "מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל אורבותיהם". ישעיהו הנביא רואה את הבנים השבים לציון וממשיל אותם לשתי דוגמאות: תעופת הענן מחד ושיבת היונה אל ארובתה מאידך. הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מנמק את בחירתו של הנביא בשתי דוגמאות אלה דוקא. ישעיהו ראה בחזונו את מה שאנחנו ראינו בעינינו: שני סוגים של שבי ציון ולשם כך השתמש בשתי הדוגמאות. קיים שוני מהותי בין ענן עף בשמים לבין יונה העפה ושבה אל ארובתה. הענן אינו עף בכוח הכרה פנימית שבו, אין לו שום תחושה או כמיהה, שום ערגה וכיסופים. משוטו של העב בשמים נובע אך ורק מפעולת הרוח המזיזה אותו: לא כן היונה – היא שבה אל ארובתה מתוך רגש פנימי של געגועים לשוב אל ביתה.
כך הם שבי ציון בחזיון הנביא ישעיהו בחלקם יהיו כ"עב תעופנה" – מרוחות של סערות, פרעות, גזירות, גירושים, מחנות, דכאונות וגיטאות מחוסר ברירה למעשה כפי שראינו במו עינינו. לעומתם יש כאלה שהגיעו כיונים אל ארובותיהם, לא מחמת רוח גזירות ורדיפות, אלא אך ורק מתוך רגשות געגועים וכמיהה לארץ האבות, כמו העולים מארצות הרווחה. רמז לשני סוגי השבים לציון, אפשר למצוא גם בפסוק אחר של הנביא: "ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". למעשה, כיום קיימת אמביוולנטיות במצב היהודים בתפוצות יש השבים כעב, בשל סיבות אובייקטיביות המעיפים אותם הביתה, לעומת זאת יש השבים כיונה מתוך הכרה פנימיים וזוהי הציונות האמיתית.
הצו הציוני אינו מופנה רק כלפי אלו המתגוררים בחוץ לארץ, אלא גם כלפי אלו הגרים בפועל, בארץ ישראל. יצחק אבינו נולד בארץ והקב"ה מצווה אותו שכן בארץ … "גור בארץ הזאת". המדרש מרחיב ומבאר את הציווי שכן בארץ: "בנה שכונה בארץ, הוי נוטע הוי זורע דבר אחר שכון בארץ שכן את השכינה בארץ". לדברי המדרש צווי הקב"ה היה כפול, הראשון ליישב את ארץ ישראל פיזית ולדאוג לבניינה ופיתוחה. והציווי השני לדאוג לצד הרוחני שלה לשכן את השכינה בארץ.ואכן יצחק דאג לישוב הארץ ופתוחה. על הפסוק: "ויצא יצחק לשות בשדה" מפרש הרשב"ם: לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו. יצחק היה עסוק בנטיעת אילנות, בדאגה לשיח בשדה, ידיו עסקו באדמת ארץ ישראל וטפלו ברגבי אדמתה. גם פרשנים אחרים הולכים בעקבותיו, החזקוני גורס "לשון שיח השדה כלומר לנטוע אילנות ולראות ענין פועליו". בדרך דומה הולך אבן עזרא ואומר: "ללכת בין השיחים" הצד הגשמי חשוב מאוד לבנות שכונה, לנטוע, לזרוע, לפתח פיזית את ארץ ישראל אולם, בכך לא די יש לדאוג גם לצד הרוחני לשכן את השכינה ולהשרותה בארץ, הציונות האמיתית היא לדאוג הן לצד הגשמי והן לצד הרוחני שניהם יחד מבטאים את התקוה נבנה ארצנו ארץ מולדת.
הרב יחיאל וסרמן הוא ראש המחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית, וחבר ההנהלה הציונית.
