חתן וכלה, ילדיהם, וכל בני המשפחה והאורחים.
אנו מאחלים לכם הרבה ברכה ואור בביתכם החדש. לכבודכם אומר דברי תורה וברכה. יהיו דברי אלה רק הקדמה מילולית לתכנים שאינם יכולים להיאמר.
לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. זו תכולתו של ארון הקודש בבית המקדש, המקום שנִכחו אנו עומדים בכדי לחדש את הברית בין הקב"ה לישראל.
לוחות ראשונים נשברו כי היו אידאיים, מופשטים, נוקשים ולא אנושיים. שבירת הלוחות הפכה אותם לתורה, לגילוי אלוקים בפועל ממש, כלומר, להנכחת מציאותו יתברך בעומק הקיום האנושי. 'כלי תשמישו של הקב"ה כלים שבורים', למדנו במדרש.[1] הכלי השבור מעניק לאמונה את האנושיות, את הספק וההיסוס.[2]
גם בחיים האישיים שלכם, לוחות ראשונים נשברו. בניין שלם – של צעירות מתמשכת, של תקוות וגעגועים, של ילדים שהבאתם לעולם, של תחושת נחת ומלאוּת – חרב. הכלים נשברו.
כולנו כאן מברכים אתכם, שהלוחות השניים המתרקמים תחת חופה זו, יתעצבו מהשברים של עברכם. נישואיכם אינם אמורים להכחיש את עולמכם הקודם, אלא להנכיח אותו ולינוק ממנו.
לוחות, ושברי הלוחות הקודמים, מונחים בארון הברית. מה זה אומר?
בדרך כלל בנישואים שניים יש מידה של רגשות אשמה. לא כל בני המשפחה מקבלים באמת את הצעד הזה. הצעד קשה לילדים, ולעיתים גם בני הזוג עצמם מחביאים את עצמם מעצמם, ואינם מסוגלים להיפתח באמת זה לזה. אנו כאן מאירים לכם פנים ממקום של אהבה, ומזמינים אתכם להינשא זה לזה מכל הלב. אינכם נדרשים להיפרד מעברכם. אדרבה, קחו איתכם את כל המטענים הרגשיים, את הזיכרונות ואת הניואנסים הדקים של מה שהיה. לדמויות שהיו כל עולמכם בעבר, יש מקום גם בעתידכם.
כלה יקרה, את תדעי לקבל את אישך כמות שהוא, את זיכרונותיו ואת עברו. ההיפתחות הגמורה שלך אליו, היכולת שלך לקבל אותו באמת, תאפשר לו לשמר את עצמו כמות שהוא, בלי שייאלץ להתכחש לרגשותיו. ואתה, חתן, תדע להכיל בתוכך את האשה הבאה אל ביתך כמות שהיא. לקבל אותה בלב שלם. תדעו תמיד שהסבכים הרגשיים שאתם תחוו יעשו אתכם יותר 'כלים-שבורים', יותר אנושיים, יותר מביאים ברכה ואור לעולם. שניכם תעודדו את ילדי הכלה לזכור את אביהם זכרונו לברכה, ואת ילדי החתן להנכיח את אימם עליה השלום. מחומרים אלו תבנו את עולמכם המשותף, את האהבה ואת האינטימיות.
גם בבית המקדש היה הבית השני בנוי על חורבותיו של הראשון.
התורה, כאמור, הפכה לתורה בעקבות שבירת הלוחות. גם קדושת הארץ הראשונית של יהושע ועולי מצרים, הייתה לשעתה ולא לעתיד לבוא.[3] למה? לפי שמקורה של הקדושה היה בכיבוש, וכשבטל הכיבוש בטלה הקדושה. קדושה שנייה הייתה מכוח חזקה של עזרא ועולי בבל, וזו קדושה עולמית.
מהי משמעות הדברים? קדושה שמקורה בכיבוש, בצו האלוקי המפורש, הווה אומר: בהשראה, באידיאלים, בנאיביות, בכוחנות, בשלטון – תחול תמיד 'לשעתה' ולא לעתיד לבוא.
קדושה שנייה, לעומת זאת, היא נטולת דחפים של ראשוניות. היא קדושה של גולים שחוו חורבן, וברוח נמוכה, ממקום של ענווה, נקראים לשיקום ההריסות. דווקא קדושה ממקום זה, בהיותה אנושית ונטולת השראה חיצונית, הופכת לנצחית.
קדושת נישואין ראשונים שלכם, לדאבון הלב, הייתה לשעתה ולא לעתיד לבוא.
אנו מאחלים לכם שקדושת נישואין שניים שלכם תהיה בע"ה לשעתה ולעתיד לבוא. דווקא הצינעה שבמעמד זה, שאיננו בין קירות של אולם מפואר עם מאות מוזמנים, נוסכת לא רק פשטות אנושית בכינון הנישואין, אלא קדושה ממקום אנושי, ממקום של ענווה ושפלות רוח. זו, בעזרת ה', קדושה נצחית.
מהי אהבת איש לאישה?
יש נישואי שיר השירים של שלמה מלך, אהבה רומנטית של צעירים, מחלת אהבה.
וכיצד היא האהבה הראויה: הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה… והוא ששלמה אומר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.[4]
לעומת זאת, ישנם הנישואין של רות המואביה. אהבה בשלה ממקום של גאולה. מעט נחת אחרי ייסורים.
וגם את רות המואביה… קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו… ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום, ויקרא שמו בישראל.[5]
כולנו מברכים אתכם בברכת כל העם בנישואי רות עם בועז: "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים, ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל".[6]
תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך.
[המאמר הופיע בספר "רעים האהובים – דרשות חתונה" מאת הרב שג"ר והרב יאיר דרייפוס. ניתן לרכוש את הספר באתר ישיבת 'שיח יצחק']
[1] הדיוט משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל שימושיו כלים שבורים: "קרוב ה' לנשברי לב", "הרופא לשבורי לב", "לב נשבר ונדכא" (מדרש ויקרא רבה פרשה ז, פסוק ב).
[2] ליקוטי מוהר"ן חלק ראשון, תורה רסו
[3] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תרומה פרק א.
[4] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה פרק י', הלכה ה'.
[5] רות ד, י- יד.
[6] שם, שם, יא.
