את חטאי אני מזכיר היום. בתי הבכורה בת ה- 9, לומדת מזה שנתיים לנגן על חליל צד. לפני כחודש, בקשה ממני רעייתי לבוא ולהאזין לביתנו כשהיא מנגנת קטע חדש שלמדה. האמת היא שאני לא ממש זוכר את הקטע שהיא נגנה ואפילו את המעמד עצמו אני זוכר די במעורפל. הסיבה לכך היא משום שבמהלך ההקשבה עשיתי משהו נוסף (התעסקתי בפלאפון? קראתי משהו?). אני גם לא זוכר אם בסוף הנגינה החמאתי או אמרתי מילה טובה (למרות שסביר להניח שכן).
הסיפור הקטן הזה, שמן הסתם היה נשכח ממני ושוקע בתהומות נשייה, לא היה עולה שוב בדעתי אלמלא סיפור אחר ששמעתי לפני כשבועיים מאלי, חבר קרוב ובן גילי. אלי הוא בן למשפחת מהגרים שעלתה לארץ מרוסיה בתחילת שנות השמונים, עוד לפני גלי העלייה הגדולים מברית המועצות. מבחינות רבות אלי הגשים את החלום של הוריו, שכן היום הוא איש עסקים מצליח עם עסק משגשג, נשוי ובעל משפחה שבבעלותו בית גדול ומרווח. אולם למרות שאלי מעיד על עצמו כי מבחינה חומרית לא חסר לו דבר, הוא טוען כי בכל זאת יש דבר אחד שנלקח ממנו והוא חסר לו עד היום: ילדות. קשיי ההגירה, ההקלטות וההישרדות של הוריו בארץ החדשה גזלו ממנו את ילדותו. בשמחת תורה האחרון אירח אלי בביתו את הוריו. מיד לאחר שהגיעו לקח אלי את אביו למרפסת הבית, ושם הראה לו פרגולה חדשה מעץ שבנה במו ידיו במהלך השבועות האחרונים. אלי לא חיכה לתגובה כל שהיא, אלא ישר הודיע לאביו כי הוא מצפה ממנו שמרגע זה ועד למוצאי החג אביו יחמיא לו על הפרגולה אחת לחצי שעה. לאלי לא היה אכפת שהאמירה תהיה מלאכותית. הוא התעלם מזוג העיניים התמהות שאבא שלו תקע בו. מבחינה פנימית אלי הרגיש כי הוא זקוק להערכה ולהכרה מאביו, וזה בדיוק מה שהוא נסה להעביר ולהמחיש לו.
הסיפור הזה שסופר מתוך גילוי לב עמוק, גרם לי להבין כי בכל פעם שאני מתמוגג בהתפעלות מכל "ציור" של בני בן השנה וחצי ובה בעת לא מייחס חשיבות זהה לאמירה, לנגינה או לשאלה של בתי הבכורה רק בגלל שהיא גדולה יותר (ולכן היא לכאורה, לא באמת זקוקה לתשומת הלב שלי), אני חוטא לא רק לאמת אלא בעיקר לתפקידי כאבא. מסתבר שדמות ההורה לעולם לא מתפוגגת מחיינו, ואנחנו לעולם לא מפסיקים להיות ילדים. גם לא בגיל 30. הצורך בדמות ההורה לא מסתיים כי אין שום תחליף לביטחון שהורים מסוגלים לתת לילדים באמצעות הקשבה, תשומת לב והערכה. כמה מאיתנו, לא משנה באיזה גיל, מסוגלים עדיין לבקש חיבוק מאבא או מאמא? למה יותר מידי הורים למתבגרים לא מסוגלים לתת נשיקה ספונטאנית לילד שלהם? למה חלק מההורים חושבים שיש שלב מסוים שממנו והלאה הם פטורים מלהביע התפעלות מההישגים של ילדיהם, רק בגלל שהם כבר "גדולים"? איך נוצר הריחוק והניכור הזה?
יסלחו לי קוראי, שכבר התרגלו שמידי פעם אני שב ומצטט את הרב מיכי יוספי, אולם תשובה חלקית לשאלות הללו, אני חושב שניתן היה למצוא בטור המדהים שפרסם הרב יוספי בגליון האחרון של "שבת בשבתו". הרב יוספי התייחס בדבריו, בין השאר, לחשיבותם של תשומת הלב, ההקשבה והנוכחות מצד ההורה ביצירת אמון אצל הילד. כשילד יודע שיש מי שמקשיב ושומע ומעריך (ההערכה במובן של התייחסות, לטוב ולרע) כל דבר שהוא אומר ועושה, הוא לא רק מסוגל לתת אמון, אלא הוא אף פטור מהצורך לחיות בתחושת הישרדות. ההרפיה שהנוכחות מביאה עמה מאפשרת התפתחות נכונה וקשר בריא. את ההמחשה הטובה ביותר לכך קיבלתי בשבת האחרונה, כשבספסל סמוך לשלי בבית הכנסת, ישבו אב ושני בניו. הבנים, שאחד מהם בטוח נשוי (בנו הקטן היה על ברכיו), היו להערכתי באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם גבוהים, חסונים ובעלי עיניים המשדרות בריאות וחוסן נפשי, ישבו ברוגע לצידו של האב כל התפילה, וזאת בניגוד להרבה צעירים אחרים שהתרכזו מאחור או באזורים אחרים מרוחקים ככל האפשר מהאבא שלהם. כשהגיעה שעת ברכת הכהנים, ראיתי כיצד השניים, כל אחד מהם מטר שמונים וכמה ס"מ, מתכופף ומרכין ראשו לעבר האבא, ואילו הוא פורש את טליתו על ראשם, ומניח יד על ראש כל אחד מהם בזמן הברכה. כשהסתיימה ברכת הכהנים הוא נשק לראשם. ככה באמצע בית הכנסת- לעיני כל, וכך שב ועשה בסיומה של התפילה.
האמת היא שברגע הראשון חשתי מבוכה בשביל השניים. איך הם לא מתביישים? ככה להתמסר לעיני כולם, ולהיות כמו ילדים קטנים? ועוד בגילם?? אולם אז, כהרף עין, התחלפה המבוכה בתחושה עזה של קנאה. קנאתי בהם על הטבעיות, ביכולת שלהם להיות ילדים גם בגיל הזה וביכולתו של אביהם לתת ולהעניק אהבה ללא תנאי. ראיתי מול עיני שני גברים צעירים שמסוגלים לבקש ולקבל קרבה, חום ואהבה מהוריהם. ראיתי אבא שמסוגל עדיין להתפעל מבנו בן ה-26 לא פחות משהוא מתפעל מנכדו בן השנתיים. הלוואי ונזכה כולנו.
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
