שמה של פרשת השבוע, חיי שרה, בא לה מסיפור מותה של שרה הפותח את הפרשה. מעבר לקושי הסמנטי הקשור בשמה של הפרשה שעוסקת דווקא במותה של שרה ולא בחייה, נדמה כי שלושת המילים האחרונות של הפסוק הפותח את הפרשה: 'שני חיי שרה', לכאורה מיותרים שהרי כבר בפתיח נאמר 'ויהיו חיי שרה'?
מלבד זאת, נשאלת השאלה, מה מבקש ללמדנו הכתוב באמרו כי שרה חיה מאה עשרים ושבע שנים? אם על אריכות ימיה, הרי שאין בכך חידוש של ממש שהרי רוב בני זמנה, כך על פי עדות המקרא, חיו יותר מ-127 שנים. ואם דבר אחר בא הכתוב ללמדנו, לא ממש ברור מהו.
רש"י, בעקבות המדרש מסביר כי החזרה על שלשת המילים "שני חיי שרה" בסיומו של הפסוק הפותח את הפרשה מבקש ללמדנו כי שנות חייה של שרה היו 'כולן שווין לטובה'. דוגמא לכך ניתן למצוא באגדה מפורסמת המספרת על אדם שהגיע לכפר אחד ובטרם נכנס עבר בבית הקברות ושם נדהם לגלות כי המשותף כמעט לכל המצבות הוא הכיתוב המורה על גילם הצעיר של הנפטרים: בן שנה, בן שנתיים, בן שלש וכו'. בחרדה גדולה נכנס האדם לכפר ומיד כשנתקל באדם הראשון שאל אותו האם הייתה בכפר מגיפת ילדים כלשהי, שהרי אחרת כיצד ניתן להסביר מדוע קבורים כ"כ הרבה ילדים בבית הקברות? האיש חייך והשיב כי בכפר זה לא מונים את שנותיו של האדם כנהוג, כי אם אוספים רק את הרגעים בהם אותו אדם חי את חייו באופן מלא ומשמעותי ומכאן גם ההסבר למספרים הנמוכים הנקובים על גבי המצבות.
סיפור זה טומן בחובו מסר פסימי למידי, לפיו אין התאמה בין אורך החיים לבין איכותם בפועל. דבר זה כבר נרמז בדבריו של משורר תהלים שאמר: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם (כלומר רוב הימים) עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (תהלים צ,י). בדיוק עם תופעה זו ביקשה החסידות להתמודד בניסיונה לבנות התנהלות חיים המשיגה 'אריכות ימים' איכותית ולאו דווקא כמותית.
הפער שבין הכמות והאיכות מתגלם בחיינו באינספור דוגמאות שבהם אנו נתבעים לדרך ארוכה, לעיתים טפלה וחסרת טעם לכאורה, בזמן שכל ענייננו הוא במטרה הנעלה והנשגבת שבקצה הדרך. רבים מאתנו מבלים שנות לימוד רבות טפלות ולא מעניינות, בשביל תעודה חשובה שמקבלים בסוף. אנו עמלים שנים רבות בעבודות חסרות משמעות בשביל קידום שיבוא בסופן. ישנם אנשים שכלל אינם נהנים מעבודתם, אולם הם בהחלט נהנים מתלוש השכר השמן שנכנס לחשבון הבנק שלהם מדי סוף חודש. וכך ימים שלמים, חודשים ולעתים שנים שלמות, משמשים בסך הכול אמצעי טפל למטרות שההנאה מהן קצרה ומזערית ביחס לשנות העמל – 'ורהבם עמל ואון'.
סוד אריכות הימים, מלמדת אותנו החסידות, הוא למצוא את הטעם גם באמצעי. לאחוז ברגע ולשהות בו לכשעצמו, ללא קשר להיותו אמצעי למשהו אחר.כל רגע, מלמדת אותנו החסידות, הוא הזדמנות. מכל סיטואציה אפשר ללמוד, ומכאן שאל לנו להיות עיוורים וחרשים נוכח ההווה בגלל העתיד. העתיד הוא ללא ספק חשוב, אולם גם כשזה יגיע, הוא כבר ידאג להסיח את דעתנו לעתיד חדש שיכנס תחתיו.
החסידות טוענת שכל רגע הוא נצח, וכל שנייה מסתירה בחובה מציאות אינסופית. רק מי שמצליח להתמסר לרגע, ומנסה להפיק ממנו את המרב תוך שהוא מסיר את הלוט הסופי מעל האינסופי, יוכל לגעת בנצח ולזכות ב'אריכות ימים'.
המשימה הזאת איננה קלה בעולם המערבי והתחרותי בו אנו חיים. המרוץ הוא אינסופי והיעד לא תמיד ברור, וכל רגע מהווה בסך הכול מבוא אל הרגע הבא. כך ימים שלמים, חודשים ושנים עלולים לעבור מבלי שטעמנו את טעמו של פרי הנצח.
שרה אימנו, לעומת זאת, חייתה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.
חשוב לזכור כי לשרה היו ימים לא קלים. צרות רבות תכפוה במהלך חייה. היא עברה מסעות רבים אל יעדים רחוקים, אולם בתוך כל אלה היא מעולם לא אבדה את ההקשבה להווה גם אם הוא קש;, גם אם הוא בסך הכל הקדמה למשהו אחר. מתוך כך זכתה שרה גם להפיק מכל רגע את המרב, ליהנות ממנו, להתמסר לו ולגעת באינסוף המסתתר מאחוריו.
מסופר על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו'.
הרב איתמר אלדר, ר"מ בבית המדרש לבוגרים בגולן ומרבני 'צהר'
