נצח חלף לפני שיעקב קיבל את הבשורה כי "עוד יוסף חי":
"וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (בראשית מה, כו)
ולאחר מכן:
"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם
וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם, כז)
בתחילה "פג ליבו" כי לא האמין ולאחר מכן חייתה רוחו, הוא מתאושש ומצליח לדבר: "רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם. כח) כלומר הוא מעביר מסר ש'אין צורך להרבות בשבחו ובמעלליו, העיקר שהוא עדיין חי. הניחו לי לפגשו לפני שיהיה מאוחר מדי'.
פרשנים שונים ניסו להסביר את המתרחש בליבו של יעקב ואת התהפוכות המהירות והחדות שהוא עובר באותם רגעים ובייחוד התעכבו על התגובה הראשונית המתוארת במילים הקשות "ויפג לבו".
האברבנאל סבר שזו תגובה של צער בשל אי אמון:
"שנחלש רוחו לפי שלא האמין להם. וזה כי בזכרם ענין יוסף בנו חמודו שכבר נואש ממנו זה כ"ב שנה ואמרם עתה שהיה חי והוא לא האמין נתעוררה אנחתו נהפך לבו בקרבו כי נתחדש לו צער מיתתו"
האברבנאל מתאר כאן התחדשות של צער שהיא תחושה המוכרת לאנשים האבלים על אדם קרוב להם ועל אהבתם החסרה. אפילו הזכרת שמו ומעשיו מעוררת מחדש את תעצומות הכאב.
על פי רש"י והרשב"ם, יעקב מגיב לחדשה המסעירה בדחייה ובהדחקה: "החליף לבו לומר: אין זו אמת". לפי פירושים אלו מדובר בניסיון להדוף את הבשורה הלא צפויה כדי לתת לה זמן לשקוע בנפש. הקושי לעמוד מול שינוי חד במציאות מחייב דחייה של הרגע. התגובה "כי לא האמין" זהה לתגובה המוכרת לנו של "לא יכול להיות" שנאמרת כהדיפה ראשונית של בשורה טובה.
לפי הרמב"ן, מדובר בתגובה פיזיולוגית לשינוי קיצוני בתודעה:
"וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום".
על פי הרמב"ן לבו של יעקב לרגע עמד מלכת. בגמרא מסופר על רבי חנניה בן חכינאי שהופיע בפתאומיות לפני אשתו לאחר שלמד 12 שנה בבית המדרש ונעדר מבית. כששב לביתו, אשתו ישבה בחוץ וניפתה קמח וכשראתה אותו, פרח רוחה ומתה. (כתובות הסיפור הזה מתאר את הסכנה הממשית שיש לגוף כשלפתע מופיע לפניו קרובו ה"מת". פחד ובהלה והפוגת הלב הן תופעות פיזיולוגיות וכשהן בקיצוניותן הן עלולות להביא עד שערי מוות. זו גם הסיבה לכך שבדרך כלל נהוג לבשר בשורות בהדרגה.
הפוסקים הרבו לעסוק באפשרות שיעקב בעצם מת לרגע בעתם שמיעת הבשורה הטובה. ובעקבות כך, פרשה זו של 'ויפג לבו' שימשה כר ומצע לדיון בשאלות הלכתיות העוסקות במושתלי לב או במי שעבר ניתוח לב פתוח. כאלה שלבם מוצא מקרבם לרגעים או מנותק ממערכת הדם. מה גדרם, האם הם נחשבים למתים שקמו לתחיה או שלמרות העילפון הרגעי ודום הלב לא מתו כיעקב שהתעשת והמשיך לחיות.
מבחינתנו, המוות הרגעי הזה מספר משהו על אהבה וכמיהה. הדבקות באדם אהוב יוצרת בועה הנמצאת בספירה שמעל החיים ובמובן מסוים היא מדמה את הקשר של כל אדם לבוראו, קשר שיש בו צד ממית המבטל את הגוף וחיותו.
"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה …" (שיר השירים ח, ו)
כותבת המאמר: הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
ראש בית המדרש לנשים בבית מורשה, ירושלים
