זיגבורג, גרמניה, 7 נובמבר 2008, יומיים לפני יום השנה ה- 70 לליל הבדולח.
ההרצאה התקיימה בשעת ערב לאחר יום של סיור באתרים היהודיים בעיר. אנדרטה באמצע מדרחוב ססגוני והומה המציינת כי פעם עמד פה בית הכנסת היחיד בעיר. התאריך על המצבה הראשונה בבית הקברות היהודי בזיצבורג היא מלפני כ-300 שנה. האחרונה שבהן היא משנת 1960. תחתיה קבורה אשה שבקשתה האחרונה הייתה להיקבר לצד בתה שנפטרה בטרם גירוש היהודים מהעיר. ציוני הדרך היחידים ליהודים שחיו כאן פעם הם אבני הרחוב הקטנים המפוזרים בכל העיר.
קהל של כ- 150 איש מילא את אולם המוזיאון במהלך ההרצאה, וכשזו הסתיימה עמד הקהל על רגליו והריע משך דקות ארוכות. מחיאות הכפיים הממושכות נחשבות לתגובה שהיא מעבר לקורקטיות הגרמנית האופיינית. אלו אנשים מנומסים אשר כל אימת הם פוגשים אותך במעלית הם מקדמים את פניך ב"מורגן" או ב"אבנד", אולם אתה אף פעם לא יודע אם הם באמת מתכוונים לכך. התור הארוך שהשתרע לפני הבמה עליה ישב המרצה, היה לא רק בכדי לקבל חתימה על עותקי הספר שאזלו במהירות, אלא גם ובעיקר בכדי להחליף עימו מספר מילים ואף לשתף אותו בזיכרונות שהטרי שבהם הוא מלפני 70 שנה.
ההרצאה המדוברת התקיימה במסגרת ה"ליטראטור ווכען" – שבוע הספרות בעיר והיא התמקדה בספר המתאר ילדות; ילדות שהסתיימה שבועות מספר לאחר ה"קריסטלנאכט" (ליל הבדולח), אז עלה המחבר יחד עם אחותו על ה"קינדרטרנספורט" בדרכו לאנגליה ומשם הגיע לארה"ב. שנה לאחר מכן הוא שב ופגש שם גם את אביו ואמו. אימו ברחה אף היא לאנגליה, ואילו אביו הגיע לארה"ב לאחר שהות של כשנה באי קובה.
המרצה והמחבר המדובר הוא אבא שלי. 150 האיש שישבו בהרצאה היו תושבי העיר. כולם היו לא יהודים, ורובם הגדול היו ילדים קטנים בזמן מלחמת העולם השנייה או שנולדו לאחר מכן. על אף שהקהל היה חם, לבבי ואוהד, לא יכולנו להימנע מלשאול את עצמנו בסתרי לבבינו לגבי פועלם של הוריהם בזמן המלחמה. באולם ישבו גם כמה מזקני העיר אשר זכרו את הסבים שלי – שניהם רופאים שידעו לספר על הטיפול הרפואי המסור וההומאני לו הם זכו מסבי בקליניקה שניהל בביתו בקייזרשטרסה 25.
הספר שכתב אבי מתעד ילדות שמחה בגינה הענקית שהשתרעה מאחורי חומות הבית. המלים והתמונות מציירות חיים של ילד ואחותו בבית ספר יהודי קטן שלהם מערכת יחסים טובה גם עם שכניהם הלא- יהודים. כילדים היו אבי ודודתי מוגנים יחסית מהגזרות ההולכות ומחמירות של המשטר הנאצי, אולם כל התמימות שחומות הבית הצליחו לשמר נמוגה בלילה שבין ה-9-10 לנובמבר 1938 כשנפרץ ונשרף בית הכנסת. לאחרונה גילה אבי כי אחד מספרי התורה נצל לאחר שאחד מהתושבים רץ אל תוך הבניין הבוער. הספר עודו קיים ושמור אצל משפחה בחיפה.
מרגש באופן מיוחד היה המפגש עם אנדריה, אשה בשנות הארבעים לחייה שהיא הנכדה של הגנן שהיה גר בחצר האחורית של בית סבי. אותה נכדה היא ביתו של אחד מידידיו של אבי, מלאה את צוואתה האחרונה של אמה שנפטרה שבועות מספר לפני ביקורו של אבי בעיר.הנכדה שלא הכירה את אבי ומעולם לא פגשה בו לפני כן, דאגה שיתקבל בעיר בכבוד מלכים, וזאת לאחר שנים רבות במהלכן שמעה מאמה את סיפורם של הסבים שלי, מה שייצר אצלה תחושה אמיתית של קשר ומחייבות. בטרם נפרדנו, הוציאה מתיקה אנדריה, שהייתה נרגשת מאוד, אבן קטנה ונתנה אותה מתנה לאבי. היא ספרה כי בעת שהרסו את הבית שבו גדל על מנת לבנות במקום קניון, אמה לקחה כמה מאבני המקום שמרה למזכרת ולזיכרון. את האבן היא בקשה שאבי ייקח איתו חזרה לישראל ויניחה על קבר אביו שבירושלים. עבור אנדריה ומשפחתה מעשה זה הווה מעין סגירת מעגל; מעשה שבו הם החזירו ולו במשהו, את כל אשר אבד לאבי ומשפחתו שהוגלו מביתם.
אולם באותו ביקור נסגר מעגל נוסף, רחב הרבה יותר. התמונה הראשונה במצגת שלוותה את ההרצאה הייתה של סבי שנולד בשנת 1893. המצגת סקרה לא רק את תולדות המשפחה, אלא את הקהילה היהודית בעיר זיגבורג בכלל. היא סקרה את גלגוליו של בית ילדותו של אבי שהיה בראשיתו בית גדול ומגן עם גינה פסטוראלית, והפך למטה הנאצים בעיר, לאחר מכן למוזיאון ובסופו של דבר לקניון. אולם הדבר שריגש את אבי יותר מכך הייתה בעובדה שהמצגת שהחלה עם תמונת אביו שנולד בגרמניה במאה ה- 19, הסתיימה עם תמונת הנינה שלו שנולדה 115 שנים לאחר מכן בירושלים. המעגל נסגר. כוח ההישרדות וההמשכיות של העם היהודי היה ברור ובולט לכל עין.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה.
