בפרשתנו, פרשת חוקת, מופיע הסיפור על נחש הנחושת שאותו עשה משה במצוות הקב"ה, ושתפקידו היה לרפא כל מי שיביט בו. "וכי נחש ממית וכי נחש מחיה" – בדברים אלה ביטאו חז"ל את יחסנו העמוק לפרשיה מיוחדת זו, שנראתה לחכמים כסותרת שני יסודות עיקריים בתורת ישראל.
העקרון הראשון הוא ההתנגדות למאגיה. למעט מצווה אחת (מצוות סוטה, שבה עסקנו בהזדמנות אחרת) אין התורה מבססת את ההתנהגות האמונית והדתית על כוחות שאינם כוחות טבעיים. התורה אוסרת על פניה לבעלי אוב, ידעונים, דרישה אל המתים וניחוש.
לפי דברי הרמב"ן איסור זה אינו נובע מהעובדה כי מדובר בשקר או כי העוסקים בכך מאחזים עיניים. אדרבה, הרמב"ן קובע: "המוחש לא יוכחש" לאמור: יש באמצעים הללו בכדי לסייע לאדם להגיע אל אמיתות מסוימות, אך אף על פי כן התורה אוסרת זיקה לכוחות אלו. התורה ציוותה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ובכך הרחיקה את האדם מקשר עם כוחות שהם מחוץ לעולמנו הטבעי.
היסוד השני שפרשת נחש הנחושת סותרת הוא העמדת הכל על הבחירה החופשית. לא יעלה על הדעת כי מבט על נחש נחושת הוא זה שישנה את ההנהגה האלוקית שגרמה מלכתחילה למצב שבו אדם יהיה חולה. תביעות התורה אינן מתמצות במעשים סמליים, אלא בתשובה ובתיקון המידות, ואין ריבונו של עולם גורם לאדם סבל כדי לגרום לו להביט על סמל. התורה כולה מדברת על ההכרח בשינוי דמות האדם, אמונתו, מעשיו הטובים, החסד והצדק, ואין היא קוראת לאדם לעשות מעשים סמליים.
על כן בארו חז"ל את מעשה נחש הנחושת כאמצעי ראשון המביא לתיקון ולשינוי הנתבע. בשעה שהתבונן אדם בנחש התעוררו בו רגשי תשובה וקירבת אלוקים. הוא עבר מהפך פנימי אמיתי – שעבוד ליבו לאבינו שבשמיים. כתוצאה מכך השתנה האדם שינוי אמיתי ותיקן עצמו, ובזכות זו היה ראוי כי הקב"ה ישיב לו את חייו, ויסלק את החולי מגופו. תפיסה זו היא חלק בלתי נפרד מבשורתה הרוחנית והאמונית של התורה התובעת מן האדם להרחיק את עצמו לא רק בעבודה זרה, אלא גם מתפישות שגויות, ולהעמיד את מעשיו הטובים ואת בחירתו הנאמנה במוקד.
בשנים האחרונות דומה כי נשתבשו כל המערכות: שבחם של רבנים בא לידי ביטוי ביכולתם לעשות מעשים של קבלה מעשית; המחפשים מזור לחוליים הולכים אל בעלי אב וידעוני; כדי למצוא את זיווגך ראוי כי תיסע לעמוקה; קברו של ר' נחמן מברסלב החליף את מקומה של ירושלים ועוד ועוד. כאשר מעשים אלה הופכים להיות תמצית עבודת האלוקים, הרי שאין כאן בקשת תיקון אלא דרך שנגדה נלחמו חכמינו בביאור פרשת נחש הנחושת.
שנים רבות לאחר שעשה משה את נחש הנחושת בא חזקיהו המלך וכתת אותו בדיוק בשל הטעות הזאת. מעשהו של חזקיהו לא זו בלבד שלא זכה לביקורת של חכמים, אלא אף לשבח.
מכאן עולה כי בשורת העולם הרוחני והאמוני היא הפוכה לחלוטין מזו העלולה להשתמע מפרשת נחש הנחושת. גדולתו של רב נמדדת אך ורק לאור יכולתו להשפיע על הציבור השומע לו לשוב בתשובה ולהפוך את מחשבותיו מרע לטוב. כדי להינצל מתאונות דרכים, לצורך הדוגמא, לא די לשים ספר תהילים או קמעות במכונית. יש לעשות דברים בפועל; החל מנהיגה ראויה ברכב, שמירה על תקינותו, וכלה בעשיית מעשי צדקה וחסד באמצעות המכונית בלקיחת טרמפיסטים או סיוע לנהגים במצוקה. מכאן שהמחפש את זיווגו ראוי שישקיע בעיקר בתיקון מידותיו ורגישותו, והגברת יכולתו לצמצם עצמו כדי לתת לאחר מקום. חולה שרוצה לשוב לאיתנו ישוב בתשובה מלאה, וכמעשי אבותינו ידור נדרי מחלה בהם הוא מתחייב כי בהבריאו יתקן עולם וישנה את פני המציאות לטובה כפי יכולתו הדלה. זוהי הבחירה החופשית והטובה.
ומעל כל אלה מתנוססת התפילה. גם התפילה איננה פעולה מאגית. אנו מאמינים כי היא משנה את פני המציאות. אנו רואים בה התעלות של האדם אל בוראו, אך כל זה לאחר שתיקן עצמו ושב בתשובה ממעשיו המקולקלים. מכוחה של תפילת אמת שכזו בא האדם ומבקש מריבונו של עולם כי ישעה אל בקשתו, ואלוקינו שהוא שומע תפילה מאזין לתפילת עמו ישראל ברחמים.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
