יש מי שמשוכנע שנישואין וזוגיות הם בית כלא לכוחות החיים, מחשבה זו נובעת מהעובדה שחיי הנישואין מחייבים נאמנות שלמה לאישה אחת ויחידה, ללא היתר לדלג מאישה אחת לאחרת וכך כביכול להנות מכל העולמות. מספיק לשמוע על כל מיני מודלים הזויים של מסיבות רווקים בהן משתחרר כל רסן ובהן יש שלהוב ופורקן יצרים מעורר גועל בפני כל מי שיש בו קומץ של עדינות ורגישות, כדי להבין את העיוות שבתפיסה זו. רק לפני מספר חודשים התפרסם מאבטחו של הרמטכ"ל, בחור מאורס, שפגע בנערה חסרת ישע, לאחר מסיבת רווקים סוערת בה הוא השתכר, שילהב את יצריו ונתן דרור לכוחותיו באופן הנמוך ביותר. והיום במקום שיבנה את ביתו הפרטי עם אשתו הוא חולק את תאו עם אסירים נוספים.
אופיין של מסיבות אלו צמח מתוך התחושה שכדאי לנצל את הרגע האחרון לפני שנכנסים לקשר מחייב ומגביל, "חייבים ליהנות כמה שיותר לפני". תופעה זו אינה חדשה. כבר הנביא ישעיהו בא בביקורת כלפי אותם אנשים שאומרים "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" וכפרשנות הרד"ק "אמרו הואיל וסופנו למות מעתה נעשה ששון ושמחה ונהרג בקר ונשחוט צאן ונאכל בשר ונשתה יין כי מחר נמות ונשמח בעודנו בחיים".
טעות כפולה יש לאותם החוגגים והמתהוללים באותן מסיבות רווקים . טעותם הראשונה היא בכך שהם חושבים שחתונה היא בית כלא של החיים. ההפך הוא הנכון. מחויבות לא מלמדת על צמצום, אדרבה היא זאת המאפשרת את העומק ואת המרחב של החיים. טעותם השניה היא סגנון המסיבה מלאת הפורקן. מסיבה שכזאת תותיר חותם שלילי בנפש החוגגים ותביא את החתן המיועד למעמד החופה ולכניסה לברית הנישואין בנקודת פתיחה שפלה.
מחשבה זו כי כדאי לנצל את הרגע ו"לעשות כמה שיותר שטויות "לפני שהחיים נגמרים", עולה לא רק לאותן קבוצת רווקים , אלא פעמים שהיא עולה גם לבני הנעורים ובמיוחד לבוגרי כיתות י"ב, השמינית, שסיימו את שנת הלימודים וכעת הם נמצאים בתקופת החופש ללא הכבדת המורים והרבנים, אבל לא רק להם.
"נאכל ונשתה כי מחר נמות באהלה של תורה" הם חושבים לעצמם, "בשנה הבאה נהיה גם ככה במכינות ובישיבות הסדר, שם נלמד תורה, נתחזק, ובסוף נהיה בסדר". בשם מחשבה זו הם מתירים לעצמם היתרים קיצוניים שלא היו מעלים על דעתם בשיגרת החיים. נסיעה למסיבות בחוף דוגית. טיסות לאיים רחוקים בהם היצרים משתוללים ללא רחמים והפלגות הזויות ופרועות למקומות בהן הצניעות אינה משחקת תפקיד.
גם לתלמידים אלה ולבוגרים טעות כפולה. טעותם הראשונה היא בכך שהם חושבים שלימוד תורה הוא מחניק וממית. ההפך הוא הנכון, עולם התורה מפיח ומוסיף חיים בלב הלומדים ובלב העמלים, וההיחשפות אליו רק מביאה שמחה וברכה. טעותם השניה היא בכך שהם חושבים שסוג זה של חופש גדול לא יותיר בהם שום חותם שלילי. הם אינם מבינים שהכניסה שלהם לעולם התורה תהיה קשה בעשרת מונים בעקבות אותן שטויות מיותרות. נתקלתי לא אחת בתלמידים ובבוגרים שהצביעו על השטויות שעשו בחודשי החופש כנקודת ציון חשובה לתחילת ההתדרדרות שהם חוו בהמשך החיים, ועל כך שהם התקשו מאוד ואף כשלו להשתלב במסגרות ההמשך בעקבות אותם חודשיים ימים.
פעמים ומחשבה זו כי "חייבים להנות לפני שיהיה מאוחר מדי" היא מחשבה מודעת, ופעמים על אף היותה, היא אינה מודעת. בין כך ובין כעל ההורים להיות מודעים למחשבתם של הילדים ובמקרה שניתן הדבר חובה עליהם לסמן גבולות ברורים.
גם בני הנוער חייבים להיות מודעים למחשבה מוטעית זו, ועליהם לבחור כיצד מצד אחד נהנים בחופש הגדול ומשתחררים, ומצד שני לא מאבדים כל רסן ובכך הורסים לעצמם בידיים את החיים העתידיים.
אז שיהיה לכולנו חופש טוב ונעים עם גבולות ברורים ועם קווים אדומים. בהצלחה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
