הפרשה, חיי שרה, מספרת שני סיפורים על משא ומתן. נבחן את השונה והדומה בסיפורים האלה.
הראשון עוסק בקניית אחוזת קבר היא עסקת הנדל"ן הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל. אברהם מחפש מקום לקבורת שרה ומתעקש לקבור אותה במערת המכפלה שבחברון. לאחר משא ומתן ארוך ומלא התפתלויות, אברהם קונה את אחוזת הקבר הכוללת את המערה ואת השדה ב-400 שקל כסף עובר לסוחר.
הסיפור השני מתאר את בחירת אישה ליצחק, הבן היחיד של אברהם ושרה. אברהם שולח את עבדו, זקן ביתו, האיש שאחראי על משק ביתו – בלשוננו מנכ"ל ביתו – למצוא אישה ליצחק בנו.
מי מנהל את כל אחד מהמשא ומתן האלה?
את המו"מ על רכישת מערת המכפלה אברהם אבינו מנהל עם עפרון החתי ובני חת. אברהם מחפש מקום שיחבר אותו לארץ הזאת, מקום שלא יהיה אפשר להזיז אותו ממנו ולא בכדי הוא בוחר בחברון – החיבור.
אליעזר נשלח למצוא אישה ליצחק דווקא ממשפחת אברהם שמתגוררת בחרן. אברהם ממנה אותו על המשא ומתן עם לבן ובתואל ונותן לו מסמך המאשר כי הוא נציגו בעניין וכל החלטה שיחליט תהיה מקובלת גם עליו. לאורך הסיפור אליעזר נקרא בשני שמות: העבד ואיש. כשהוא פועל מעצמו, הוא מכונה האיש וכשהוא מייצג את אברהם, הוא מכונה העבד.
על פניו נראה שהסיפורים מנוגדים למטרתם. הסיפור שעוסק בחיבור לארץ ישראל, לארץ החיים ולארץ שה' מייעד לעם ישראל לחיים, לעבודה ולצמיחה עובר דווקא דרך המוות שהוא החידלון של החיים.
כך גם בסיפור השני. הסיפור שמספר על המשכיות החיים המשפחתיים מתרחש אחרי מותה של אם המשפחה, בחרן, הרחק מהארץ המובטחת. אך קשור למשפחת אברהם שאותה עזב אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".
יש כאן שתי תנועות שמנוגדות אחת לשנייה. האחת קוברת וכך מתחברת, ואילו השנייה יוצאת החוצה וכך חזרת פנימה.
לעניות דעתי, אפשר ללמוד מכך מהו חיבור אמיתי ומהי משפחתיות.
מקבורת שרה למדנו שחיבור אמיתי לארץ עובר דרך היכולת של האדם לטמון בארץ הזו את אוהביו וקרוביו וייתכן שרק כך הוא ירגיש מחויב למקום הזה. לא מדובר רק בחיבור דרך המוות והשכול אלא גם בחיבור לחיים משום שדווקא במקום שבוא המנוח נקבר, בו נצמיח חיים – בבחינת "במותם ציוו לנו את החיים".
וכן ממציאת אישה ליצחק למדנו שאף על פי שיוצאים לדרך חדשה, יש דברים שממשיכים איתנו גם למקום החדש, ובראש ובראשונה זו המשפחה.
כדי לבנות עם חזק ומאוחד המחובר לארצו, למסורתו ולתרבותו, יש ללכת בשני המסלולים: להתחבר לארץ ולערכים שהיא מייצגת ועם זאת לזכור את המשפחה, את המסורת ואת התרבות.
כותב המאמר:
מאיר מימון, ר"מ בישיבת בנ"ע, ימה אלקנה
