מעשה בשני ידידים שהלכו בדרך ושוחחו בניהם, לפתע צלצל המכשיר הנייד של אחד הידידים. ענה הידיד לטלפון והחל לנהל שיחה במשך כמה דקות, כאשר ידידו צועד לצידו משועמם קצת. במהלך השיחה שם לב הידיד המשוחח בטלפון שיש לו שיחה ממתינה, כאשר הוא הביט על הצג ראה שחברו הצועד לצידו הוא האדם שמתקשר אליו בשיחה ממתינה. במבט מלא פליאה הוא הסתכל עליו, חברו סינן לעברו אתה יכול להשמיע לאיש שאתה משוחח עמו את הקול של השיחה הממתינה, הוא בוודאי יחכה בסבלנות….
אנו מבינים שבשביל להפסיק שיחה שכבר התחילה חייבת להיות סיבה טובה, אחרת זה ייחשב לחוסר נימוס מובהק, בוודאי כאשר מדובר באדם חשוב ובוודאי כאשר מדובר בקב"ה.
אברהם אבינו מנהל שיחה עם הקב"ה, לפתע הוא רואה שלושה אנשים הולכים, שלושת האנשים האלה הם פוטנציאליים להיות אורחים. אברהם אבינו מעביר את הקב"ה למצב של 'שיחה ממתינה': "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּֽךָ" ורץ לקראת האורחים. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה.
האם יש השלכות הלכתיות מעשיות לעיקרון זה? האם בשביל הכנסת אורחים נוכל לוותר על כל מיני דברים שבקדושה כשיש כזה צורך במציאות?
בהלכות שבת יש כמה קוּלות בהכנסת אורחים (או"ח שיד, ו; שלד, א).אולם אני רוצה להביא שתי הקלות אחרות בהלכה.
שולחן ערוך, סימן קסח, ו:
"ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית, יבצע מן היפה של עובד כוכבים, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה."
השולחן ערוך מדבר על אדם שמהדר לאכול פת שאפה יהודי, ואילו האורח שלו לא מקפיד על כך. על השולחן יש שני כיכרות לחם: הפת הטובה יותר היא פת שאפה הלא-יהודי. השולחן ערוך פוסק שעדיף לוותר על ההידור ועל החומרה בשביל האורח. המאירי מרחיב את העיקרון וכותב (מסכת שבועות לה ע"ב): "ומכאן אמרו גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה כלומר שראוי לאדם לבטל שקידתו והתבודדותו לכבוד הבריות ולהכנסת אורחים".
הבעל שם טוב מעלה את החשש שייתכן שבהכנסת אורחים יהיה לשון הרע או ביטול תורה. אך מיד הוא סותר את החשש הזה בעזרת העיקרון של הגמרא בשבת: משום שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, לא צריך לחשוש לזה.
ונשאלת השאלה מדוע כל כך גדולה הכנסת אורחים עד כדי כך שאדם צריך לוותר על מדרגתו הרוחנית בשביל להכניס את האורחים.
כדי לענות על שאלה זאת, יש לברר על איזה אורחים מדובר.
כותב הרמ"א (או"ח שלג, א): "ולא מקרי אורחים, אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות"
אין הכוונה במילה אורחים לאירוח חברים לארוחה וכדומה, אלא אנשים שממש שוהים אצלך. המאפיין אנשים אלה הוא שאינם במקומם הטבעי, הם נמצאים במקום שונה וזקוקים לקבל תחושה נוחה. מלבד זאת, אפשר לומר שאנשים הנמצאים מחוץ לביתם שואלים את עצמם את השאלה לאן אני הולך? מדוע עזבתי את ביתי? האם אני ממלא את ייעודי?
המפגש של בעל הבית עם האורחים הוא המפגש שבין האדם המתנהל מכוח השגרה לבין האדם הנע בדרך ושואל את עצמו לאן? למה? האם השגתי?
הקבלת פני שכינה היא יציאה מאזור הנוחות של העולם האישי של האדם למפגש עם הקב"ה. במפגש כזה האדם שואל את עצמו באופן טבעי את שאלות הייעוד שלו והאם הוא ממלא אותן. אך המפגש עם בני אדם הנמצאים בתנועה יכול לעורר את האדם לשאול את אותן שאלות בדרך הקרובה אליו יותר.
בעבודת החינוך אנחנו נעים בין שני הצירים. ציר אחד הוא הרצון העז להתרכז בעבודת הקודש ולהתעלות שלב אחרי שלב לקראת קרבת ה'. אולם בציר השני, צריך מדי פעם לצאת לדרך ולשאול את עצמנו לאן אנחנו הולכים? והאם אנחנו בדרך הנכונה? ובעיקר לבדוק שאיננו פועלים מכוח השגרה אלא מכוח הרצון הפנימי והתשוקה לקרבת אלוקים.
כותב המאמר הינו: הרב חנוך חיימוביץ, פתח תקווה
ישיבת בני עקיבא ראשון לציון
