למצוות הבאת הביכורים הפותחת את הפרשה יש שני היבטים. היבט אחד היסטורי-אמוני: מביא הביכורים לפני הכוהן מבטא את הכרתו ואת הבנתו שהפירות שבידו אינם פרי עמלו בלבד, אלא הוא זכה להם משום שהוא חלק מעם ישראל ההיסטורי. מכוח עם ישראל יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל וממעמד זה גם זוכה לברכת ה' במעשה ידיו. ההיבט השני הוא חברתי-סוציאלי: הביכורים הם חלק מכ"ד מתנות הכהונה שבאמצעותן עם ישראל מפרנס את הכוהנים והלוויים שאין להם אמצעי ייצור עצמיים ולכן הם זקוקים לתמיכת החברה.
על רקע ההיבט השני, ננסה להבין את ההלכה המוזכרת בפרשתנו "ובאת אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם" (דברים כו, ג).
מטבע הלשון זה זכור לנו מפרשת שופטים. שם נאמר: "ובאת אל הכוהנים והלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (יז, ט). על הפסוק הזה רש"י מביא את מדרש חכמים: "אפילו אינו כשאר השופטים שהיו לפניו" כלומר משום שיש ירידת הדורות ונטייה טבעית להאדיר דורות קודמים, עלולה להיווצר רתיעה לשמוע את הלכות התורה ואת פירושן מצעירים וחדשים. על כן אמרה לנו התורה "יפתח בדורו כשמואל בדורו", אין לך אלא החכם שבימיך. אבל נראה שהפירוש הזה אינו מתאים למצוות הביכורים מפני שלכאורה הכוהן פסיבי לגמרי בתהליך קבלת הביכורים. מדוע שיהיה הבדל בין הכוהן המקבל כיום את הביכורים לבין הכוהן שקיבל את הביכורים בדורות קודמים? בעקבות שאלה זו, הרמב"ן מפרש את הפסוק אחרת: "בימים ההם" הכוונה לכוהן שנמצא בזמן הבאת הביכורים בבית המקדש ולא לכוהן שיביא מביא הביכורים עימו מעירו. לעומת הרמב"ן, רש"י פירש את הפסוק באותה משמעות שפירשו בפרשת שופטים ועל כן ננסה להסבירה.
מצוות הנתינה לכוהנים מלמדת אותנו על משמעות הנתינה בכללותה. מדוע התורה תלתה את פרנסתם של משרתי ד' בנדיבות ליבם של עם ישראל? מדוע מזקיקים אותם לנהמא דכיסופא (לחם שיש בו בושה)? התשובה היא שהנתינה אינם לצורכם של המקבלים אלא לצורכם של הנותנים. הכוהנים והלוויים הם אנשי התורה והקדושה – "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה ילמדו מפיהו" (מלאכי ב, ז). העם שבשדות עסוק בעמל יומו, ביישוב הארץ ובניינה והדרך לרומם את העם משקיעה בעולם החומרי המעשי היא באמצעות יצירת קשר בין העם לאנשי התורה והקדושה ומתוך כך גם השפעה אלו על אלו. אין דבר מחבר יותר מאשר הנתינה מפני שנפשו של מביא המתנות מתקשרת בנפשו של המקבל, הכוהן או הלוי. כך מצאנו אצל יצחק המבקש מעשו להיות נותן על מנת שהוא (עשו) יהיה לכלי המסוגל להכיל את ברכתו.
על כן, התורה מדגישה "אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם" כי יש משמעות לכוהן שאליו האדם מתחבר בהבאת הביכורים, אף על פי שאינו במדרגת אבותיו הוא הכוהן שבדור הנוכחי.
ממתנות הכהונה נלמד למתנות העניים ונבין את מדיניות הרווחה של התורה. "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלוהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם?" (בבא בתרא י, א) טורנסרופוס בשאלתו מבטא השקפת עולם שהעולם הנוצרי אימץ בטרום החברות הסוציאל-דמוקרטיות כלפי המסכנים בחברה. ההשקפה הזו סברה שאלוהים העניש אותם ולכן רע להם, ואם נעזור להם, אנו פועלים נגד רצונו של אלוהים. רבי עקיבא ענה לטורנוסרופוס: אנו מפרנסים את העניים "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום". מעמד העניים קיים כדי שבעלי היכולת יתנו ויהיו דבקים במידות הרחמים של הקב"ה. כך אומר המדרש (רות רבה ה, ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום" ולא אשר עשה עימי. הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו היום בשביל שהאכילני פרוסה אחת". החברה העולמית ובייחוד המערבית מלאה בחסד בעיקר חסד תועלתי כדי לשמר את לכידות החברה, אך אנו גומלי חסדים כדי להיות אנשים טובים ואוהבי ה' ובריותיו.
הכותב הינו: הרב יעקב מרגלית
רב בפרדס חנה, מכללת אורות ישראל
