פרשת שופטים עוסקת בהתנהלות במהלך מלחמה וכך נאמר בה: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט-כ) כלומר בזמן מלחמה אסור לכרות עצי פרי.
במבט ראשון, מפתיע שהתורה מצווה על האיסור להשחית עצי פרי בזמן מלחמה כשהיא עוסקת בהריגת בני אדם. דווקא במצב שבו נפש האדם מתחספסת מחמת מראות המלחמה, התורה מדגישה שיש לשמור על הנפש ולמנוע פגיעה מכל יצור חי גם אם הוא רק צומח.
יתרה מכך, הרמב"ם בהלכות מלכים (ו, ח) מרחיב את האיסור אף אל מעבר לצומח וכך הוא כותב: "ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה – עובר בלא תשחית".
על פי הרחבה זו, האיסור אינו מתייחס רק להשחתת האילן שהוא מממלכת הצומח, אלא לכל השחתה של דבר בעל ערך. אך מתעוררת שאלה: מדוע לא יוכל אדם לנהוג בחפציו כפי שהוא רואה לנכון? מדוע אדם לא יכול לשבר ולהרוס את רכושו הפרטי?
הרמב"ן בפירושו לפסוק הנ"ל מסביר "וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה, אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם… ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם", כלומר השמירה על כל חפץ באשר הוא מאפיינת אנשים בעלי מעלה. הדבר נכון גם כשמדובר בחפץ ששייך לאדם ההורס אותו חי או דומם.
נראה שכדי שאדם יהיה ערכי ותורם לחברה ולסביבה, עליו לסגל לעצמו ערכים שמשקפים את העובדה שאינו מרכז העולם אלא שותף לחברה ולבורא העולם. נוסף על כך, מוטל עליו לשמר את העולם ולקדם אותו, וכן להבין שיש לשמור על כל רכוש באשר הוא ושאינו יכול להרוס דברים בעלי ערך שאינו זקוק להם.
רק אדם שיידע שלכל יצור ולכל יצירה יש משמעות שאיננה מתרכזת רק בצרכים שלו, יוכל להתקדם ולהיות איש מעלה שתורם לחברה ולעולם.
כותב המאמר: הרב ד"ר משה בארי, מנכ"ל ארגון רבני צהר
