בפרשת השבוע שעבר קראנו "ועתה ישראל מה ה' א-לקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א-לקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' א-לקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה'.."
רבות נכתב על הפסוק הזה שנראה שהוא דורש את המינימום מאיתנו – הקב"ה "בסך הכל" מבקש מאיתנו דבר אחד, אבל הדבר הזה כולל בתוכו כל כך הרבה.
חז"ל שאלו את השאלה הזו במסכת ברכות: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?" (=האם יראת שמים דבר קטן היא?), וכן בהרבה מן המפרשים דנו בשאלה הזו.
אחת התשובות שהוצעו לשאלה הזו היא שה' מבקש מאיתנו באמת רק דבר אחד – יראת שמים. וכשנהיה יראי שמים באמת, ממילא נקיים גם את כל השאר – ללכת בכל דרכיו, לאהבה אותו, לעובדו, לשמור מצוותיו וכו'…
אך עדיין נותרה השאלה – איך מגיעים לאותה יראת שמים? על מה מדובר כאן?
בהקשר זה, מעניין לגעת בנקודה אחת שקשורה לפרשה שלנו.
בפרשיית מעשר שני כתוב כך:
"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים. וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ…"
מה הקשר בין מצוות מעשר שני ליראת שמים? איך זה בדיוק עובד?
הרשב"ם אומר על הפסוק אצלנו דבר פשוט: "כשתראה מקום שכינה וכוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם". ובדומה לכך ר' אברהם אבן עזרא מסביר: "הטעם, כי כאשר תלך אל מקום הכבוד שם ילמדוך".
במילים אחרות, המצווה הזו מכריחה אותנו להיפגש עם הקודש מקרוב. מעשר שני הוא חלק מהתבואה שאפשר לאכול רק בירושלים, כשבית המקדש קיים. נראה מהפרשנים שהבאנו שהמפגש עם הקודש ועם המוחשי שבנשגב ובגבוה – ארמונו של מלך מלכי המלכים מביא בהכרח ליראתו.
ועדיין, כל זה היה יכול להיות נכון אם היה מדובר במצווה שיש בה חובת עלייה לרגל – מדוע התורה כותבת "למען תלמד ליראה את ה'…" דווקא במעשר שני?
כדי להסביר זאת נשתמש ברעיון שכותב הרש"ר הירש: את מצוות מעשר שני כל אחד בעם ישראל יכול לקיים. אני לא צריך לתת משהו לכוהן (כמו ביכורים, בכור בהמה וכו'). אני מגיע למקדש בירושלים ואוכל את המעשר בעצמי בטהרה. בעצם המעשר עושה כל אדם סוג של כוהן – "אין האדם מפנה אותו לכהנים וללויים, אלא הוא עצמו נעשה בו כהן ולוי ברוחו".
להשלמת הלימוד שלנו, נעיין בדבריו של הרב נתן צבי פינקל (שהובאו בחוברת "תבונה" – מרשימות תלמידיו):
"הורגלנו לחשוב ונתקבל אצלנו לדבר מוסכם, שעניני היראה והשמחה הם שני מושגים רחוקים אחד מחברו, דבר והיפוכו, שאינם נישאים בנושא אחד- הירא אינו שמח, והשמח אינו ירא. אולם על ידי השקפת התורה ניווכח, שלא רק שאין היראה והשמחה צרות זו לזו, אלא להיפך הן מחייבות זו את זו, ואין האדם יכול לקנות לו יראה אם באותה שעה לא יקנה לו גם את השמחה, שאין האחת מתקיימת בלא השניה."
וכדי להוכיח דברים חשובים אלה, הוא נעזר במצווה שבה אנו עוסקים – מצוות מעשר שני:
מצוות "מעשר שני", ענינה הוא שמחויב כל אחד מישראל להפריש חלק עשירי מתבואת הארץ ולאכלו דווקא בירושלים. ולאיזו מטרה? – "למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים"… ועל פי מושגנו אנו בענין יראת שמים היה יוצא (היינו חושבים), כי האדם כשבא לירושלים ללמוד יראת ה' היה משקיע את עצמו בצער ויגון, חרדה ודאגה ועיניו מפיקות פחד ועצבון… ומה נשתומם בהגיענו לסוף הפרשה: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר…וביין… ואכלת שם לפני ה' א-להיך, ושמחת אתה וביתך" – שמחת משפחה,משתה שמנים, וכל זה "למען תלמד ליראה את ה' א- להיך"?!…
בשביל מה היתה צריכה להיות ירושלים שמחה כל כך? – בשביל שירושלים היתה צריכה להיות קדושה וא-להית, מלאת תורה ויראת שמים: ועל כן היתה צריכה להיות מלאה חיים ועונג שאין דוגמתם, באשר כל פגימה בשמחה ובעונג, היא פגימה גם ביראת ה' וחיי התורה. כי מה היא הוראת התורה בכלל, אם לא הקריאה לחיים? ומהי דרישתה מן האדם אם לא "ובחרת בחיים?"
בניגוד למחשבה הנפוצה שיראת שמים קשורה לכבדות, ליגון ואולי אפילו לניתוק מהחיים, באמצעות מצוות מעשר שני התורה מלמדת אותנו שדווקא מתוך שמחה ומתוך החיים עצמם – הבשר, היין, הסעודה, המשפחה – אנו נדרשים להגיע ליראת שמים, ובהשקעה הנכונה – זה בהחלט אפשרי.
כותב המאמר: הרב ניצן ברגר, ר"מ בישיבת אמי"ת כפר גנים, פתח תקווה.
הרב נתן צבי פינקל כונה גם "הסבא מסלבודקה". חי בין השנים ה'תר"ט (1849) – ה'תרפ"ז (1927). מראשי תנועת המוסר במזרח אירופה.
