סרטים וקולנוע בתקופת 'בין המצרים'-הרב דוד סתו והרב אברהם סתו

פתיחה

בעולם המערבי מקובל (לפחות במחצית הצפונית של כדור הארץ) שימי החופשה הגדולה חלים בתקופת בין המצרים. עובדה זו גורמת למתח בין האווירה החופשית והמשוחררת של יולי-אוגוסט, לכובד הראש והדכדוך המאפיינים את תמוז ואב. אחת מפעילויות הבילוי הפופולריות, בכל ימות השנה ובפרט בימי החופש, היא הצפייה בסרטים וההליכה לקולנוע. במאמר זה נבקש לבחון את עמדת ההלכה בנוגע לפעילויות אלו בתקופת בין המצרים, ולשם כך יש לדון בשתי שאלות: א. משמעותה של תקופת בין המצרים, על חלקיה השונים. ב. מעמדם ההלכתי של היבטים שונים הכרוכים בצפייה בסרט או בהליכה לקולנוע.[1]

תקופת בין המצרים

תקופת בין המצרים מתחלקת לשני חלקים: מי"ז תמוז[2] עד ערב ראש חודש אב, ומשנכנס אב.[3] על אף שיש המבלבלים בין התקופות, חשוב להבין את ההבדל המהותי ביניהן:

על האבלות ב'תשעת הימים' אנו לומדים כבר במשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה".[4] ובברייתא מפורש יותר על מנהגי ימים אלו: "ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע".[5] לפי מנהג אשכנז, ימים אלו כוללים מנהגי אבלות של ממש: הימנעות מכביסה, אכילת בשר ושתיית יין,[6] ומנהגים נוספים שאותם דימה הרב סולובייצ'יק לאבלות של 'שלושים'.[7]

לעומת זאת, התקופה שבין י"ז בתמוז לראש חודש אב לא נזכרה בגמרא או בדברי הרמב"ם כתקופה של אבל. אדרבה, משלל המקורות המתייחסים לתשעת הימים עולה בפשטות שדווקא אז, ולא קודם לכן, מתקיימים מנהגי האבלות. אמנם במדרש נאמר: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי".[8] אך בדברים אלו, שהובאו להלכה בשולחן ערוך,[9] יש רק כדי ללמד על פוטנציאל הסכנה הגלום בתקופה זו, ולא על מנהגי אבלות.

רמז לגישה אחרת ביחס לימים אלו אפשר למצוא בירושלמי: "'מקל שקד אני רואה' – מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום".[10] מקור זה רואה את 'שלושת השבועות' כיחידת זמן אחת שבה הבשיל תהליך החורבן. בירושלמי עצמו לא נאמר שיש בכך כדי להשליך על ההתנהלות בימים אלו, אך בראשוני אשכנז הובאו דברי הירושלמי יחד עם מנהגי אבלות שונים. כך למשל כתב הראבי"ה: "יש פרושים שמתענין משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, ויש שמתענין מבשר ויין… וכל הנך יומי ראוי שלא לשמוח".[11] וכן כתב בעל שבלי הלקט: "הימים האלו עלולים הן ואין להרבות בהן מיני שמחות".[12] המנהג להימנע מבשר ויין הובא כאחת הדעות בשולחן ערוך,[13] אך לא נפסק להלכה כמנהג מחייב.[14] המנהג להימנע משמחה לא הובא כלל בשולחן ערוך, אך הרמ"א (על פי ספר המנהגים)[15] כתב שנהגו לא להינשא ולא להסתפר בימים אלו.[16]

כיצד יש להבין את המנהגים הללו?

אפשרות אחת היא לומר שחכמי אשכנז הרחיבו את האבלות של תשעת הימים לשלושת השבועות, מלבד בפעולות (כמו כיבוס או אירוסין) שקשה להימנע מהן תקופה כה ארוכה.

לחלופין, אפשר להבין שאבלות ממש נותרה בחודש אב בלבד, ומנהגי אשכנז נובעים מן הסכנה שבימים אלו או מרצון להזכיר היבטים ספציפיים של החורבן באופן מוגבל.

שאלה זו העלה המהרש"ל כשנשאל בעניין רחיצה בשלושת השבועות. בתשובתו הציע לכלול את איסור הרחיצה במנהג להימנע מבשר ויין, והכריע שיש הבדל מהותי בין הנידונים:

מניעת אכילת בשר תלוי בצער ומניעות מרחץ תלוי באבילות וחילופו באבל ממש א"כ לא שייכי אהדדי.[17]

כלומר, מנהגי שלושת השבועות עניינם "צערא בעלמא" (כלשון מהרש"ל) שקיבלו על עצמם חלקים מעם ישראל, ואין הם מגדירים ימים אלו כימי אבל.

עם זאת, במקורות אחרים אפשר לראות שניסו (גם בקהילות ספרד) לשוות לימים אלו אופי של ימי אבלות. כך למשל נאמר בכתבי האר"י כי "מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית".[18] וכן כתב החיד"א: "בין המיצרים יזהר מאד במעוט שחוק ובמעוט תענוג ויאמר תקון חצות בבכיה".^[19] וכך העיד רבי חיים פאלאג'י: "עשו הסכמה ותקנה בכח התורה הקדושה שמיום י"ז בתמוז עד אחר ט' באב לא יוכל שום בר ישראל  לטייל בגנות ובפרדסים על שפת הים והנהר".^[20]

למעשה, הנהגות אלו לא נפסקו כהלכות מחייבות, ולא נהגו בהן באופן גורף בארץ.[21] יתר על כן, חזרתו של עם ישראל לארצו, אף שאין בה כדי להפקיע את הלכות התענית או את האבל על החורבן, יש בה כדי לשים את הדגש על חובת הבניין והתקומה ולהקהות את תחושת האבלות.[22] משום כך נראה כי מעיקר הדין יש לקבל את גישת המהרש"ל, שלפיה רק מה שנאסר במפורש נאסר. ודווקא 'בעלי נפש' ראוי שיחושו יותר בימים אלו את אווירת החורבן. כמו כן ראוי להרבות בפעילות של תורה ומצוות ותיקון רוחני וחברתי.

מוזיקה וסרטים

צפייה בסרט כרוכה בשתי שאלות: א. האזנה למוזיקה המושמעת לאורך הסרט. ב. עצם החוויה של צפייה בסרט או הליכה לקולנוע.

שמיעת מוזיקה

האזנה למוזיקה בימי בין המצרים נתונה במחלוקת גדולה בין פוסקי דורנו. עמדת האוסרים מגיעה משני כיוונים שונים:

שורש אחד לאיסור נמצא בדברי המגן אברהם בהלכות בין המצרים: "ונראה לי דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך".[23] רבים מן הפוסקים למדו מכאן שיש לאסור כל נגינה בכלי זמר, גם ללא ריקודים ומחולות, אף שהיו מודעים לכך שמסקנה זו לא נובעת באופן ישיר מדברי המגן אברהם.[24] מכך מתבקשים דברי הגרש"ז אויערבאך כי "השירה שנוהגין בה איסור בימי בין המצרים אינה אלא מסוג השירים המעוררים לריקוד".[25]

שורש אחר לאיסור נמצא בגזירת השיר שהובאה במשנה בסוטה (פ"ט, מי"א) ונפסקה להלכה בשולחן ערוך (או"ח תקס, ג): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם". למעשה, מסיבות שונות, לא נהגו להקפיד על הלכה זו בשאר ימות השנה,[26] אך פוסקים רבים כתבו שבימי 'בין המצרים' יש להחמיר בכך.[27] ההבדל שבין גישה זו לגישה הקודמת עולה היטב מן השמועה המובאת בשם הגרי"ש אלישיב: "הרבה העירו דמה ענין ניגונים לריקודים ומחולות, ואמר רבינו שאכן אין לזה מקור אלא שכל השנה המנהג להתיר ובספירה המנהג לאסור".[28] לפי עמדה זו יש מקום לאסור גם שירים שאינם מביאים לידי ריקוד, ומאידך יש להתיר שירי קודש שלא היו בכלל הגזירה מלכתחילה.[29]

קל לראות כי שני יסודות האיסור אינם מבוססים במקורות. אפשר שהדבר נעוץ בכך שההלכה לא הרחיבה את הדיבור בנושאים הנוגעים לאווירה הכללית של ימי האבל, אלא התמקדה בהיבטים טכניים ומעשיים יותר.[30] אך יש מן הפוסקים שכתבו כי באמת אין איסור גורף על שמיעת מוזיקה בימי בין המצרים. כך למשל כתב הגר"ש דיכובסקי: "בימי בין המצרים אין לאסור שמיעת מוזיקה שאינה מביאה לריקודים ומחולות, כגון מוזיקת רקע; אין לאסור מוזיקה שהיא לצורך 'הרווחת הנפש'".[31] למעשה, אין הבדל גדול בין גישה זו לעמדת הגרש"ז אויערבאך,[32] ונראה שיש להקל בכך משום שמדובר במנהג בלבד והאיסור אינו עולה מדברי חז"ל והראשונים.[33]

כאשר מדובר במוזיקת רקע של סרט יש מקום רב יותר להקל, הן משום שהמוזיקה טפלה (לרוב) לעלילת הסרט[34] ואין היא מביאה לידי ריקוד, והן משום שלא מדובר בכלי זמר ממש אלא במוזיקה מוקלטת, שיש שכתבו שאין היא בכלל הגזירה.[35]

מעיקר הדין אפשר להקל גם בסרט שעיקרו מוזיקה (או במחזמר), משום שלא מדובר במוזיקה הגורמת לקהל לרקוד.[36]

דברינו עד כה נגעו לימי 'בין המצרים' כמקשה אחת, אך בתשעת הימים יש להחמיר יותר.[37] אמנם המקורות המתייחסים לשירה ונגינה לא חילקו לרוב בין התקופות, ועל כן גם בתשעת הימים אין איסור גורף על שמיעת מוזיקה.[38] אך החובה למעט בשמחה משנכנס אב מלמדת על כך שבימים אלו יש להימנע גם מדברים שלא נאסרו במפורש, כאשר הם מביאים לרגשות הדומים למשא ומתן של שמחה, נטיעה של שמחה וכדומה. משום כך נראה לאסור בימים אלו מוזיקה המביאה לידי חוויה רגשית משמעותית, כאשר חוויה זו נמדדת הן לפי מרכזיותה של המוזיקה בסרט והן לפי אופן הצריכה של הסרט: בקולנוע, במסך ביתי או במכשיר נייד וקטן.[39]

צפייה בסרט והליכה לקולנוע

צפייה בסרט (או סרטון) במכשיר ביתי היא פעולה יומיומית עבור האדם הממוצע, ואין בה שמחה או חגיגיות מיוחדת. למעשה, בימינו מדובר בפעולה תדירה הרבה יותר מקריאת ספרים, וממילא אין לאסור אותה אפילו בתשעת הימים.[40] הליכה לקולנוע, לעומת זאת, היא פעולה חגיגית יותר, השקולה ליציאה לבית קפה או לטיול.

כפי שראינו לעיל, ישנן קהילות שנהגו מנהגי אבלות גמורים בתקופת בין המצרים, ואסרו לטייל בזמן זה. אולם בארץ ישראל לא התקבל האיסור, כפי שכתב הרב רבינוביץ': "לא מצאנו שום איסור לטייל בימי בין המצרים… ואין לנו לחדש איסורים מדעתנו".[41] משום כך התירו רוב הפוסקים הליכה לים ובריכה בימים אלו.[42] לאור זאת נראה כי אין מקום לאסור הליכה לקולנוע לפני ראש חודש אב.

אף בתשעת הימים אין איסור ברור על טיולים ובילויים,[43] ותעיד על כך פסיקת הרב עובדיה יוסף שהתיר לרחוץ בים בתקופה זו (לבני ספרד שלא נהגו באיסור רחיצה).[44] עם זאת, בימים אלו יש מקום רב לאסור פעילויות שיש בהן הנאה מיוחדת או קלות ראש הסותרת את אווירת האבל.[45] משום כך נראה כי גם הליכה לקולנוע איננה ראויה,[46] כאשר מדובר בסרט שעיקרו בידור והנאה. יש להוציא מכלל האיסור סרטים דוקומנטריים והיסטוריים,[47] או צפייה בסרט שנעשית לצורך לימודי.[48]

היבט נוסף שיש לדון בו הוא תכנים קומיים המשולבים בסרט. כתב רב סעדיה גאון: "מריש ירחא דאב נמי מתבעי ליה לשנויי ולא לאבדוחי נפשיה",[49] והפוסקים למדו מדבריו שאין לעשות פעולות המביאות לידי שחוק בימים אלו.[50] כפי שראינו לעיל, יש שהרחיבו עקרון זה גם לשלושת השבועות, אך מעיקר הדין האיסור קיים רק משנכנס אב.

למעשה נראה כי יש לחלק בהקשר זה בין שלושה מצבים:[51] א. הומור המשולב בסרט באופן אקראי ושולי, איננו אסור אפילו בתשעת הימים, משום שכך דרכם של בני אדם. ב. סרט שההיבט הקומי מרכזי בו, אסור בתשעת הימים וראוי להימנע ממנו אף בכל שלושת השבועות, אך לפני ר"ח אב הוא מותר מעיקר הדין. ב. סרט שעניינו למלא את פי האדם שחוק, כגון מופע סטנד-אפ, אסור בכל שלושת השבועות.[52]

סיכום

• בין י"ז בתמוז לר"ח אב מעיקר הדין אין מנהגי אבלות מלבד אלו שתיקנו חכמים בפירוש. משום כך מותר לצפות בסרטים בקולנוע גם כאשר הם כוללים מוזיקה והומור. מעיקר הדין יש להתיר גם כשמדובר בסרטים מוזיקליים או בקומדיות, אך לכתחילה ראוי להימנע מכך. כאשר מדובר במוזיקה שמחה ו'מקפיצה', או במופעי סטנד-אפ, יש לאסור את הדבר.
• משנכנס אב ממעטים בשמחה, ועל כן אין לצפות בקומדיות או בסרטים שהמרכיב המוזיקלי משמעותי בהם (בעיקר כאשר חוויית השמיעה עוצמתית, כגון בקולנוע). ראוי להימנע כליל מהליכה לקולנוע, כאשר מדובר בחוויה מיוחדת הנעשית לשם הנאה, אך בצפייה ביתית אין כל איסור.
• פסיקה זו משקפת את המסגרת ההלכתית המינימלית המחויבת בתקופת בין המצרים על פי עיקר הדין, ויש להסתמך עליה בין השאר מתוך ההכרה בכך שמדובר בתקופת החופש הגדול שבה אין הרבה אלטרנטיבות זמינות. עם זאת, ראוי לכל אדם, ולכל מנהל של מסגרת חינוכית, לעשות כמיטב יכולתו כדי למלא ימים אלו בתוכן ההולם אותם, ולהזדהות, איש כפי מדרגתו ויכולתו, עם חורבן בית מקדשנו וערי אלוהינו. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
  הרבנים דוד ואברהם סתיו עובדים בימים אלו על סדרת ספרי הלכה משותפת, שהראשון שבהם (העוסק בעניינים אישות ומשפחה) עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת 'מגיד'
  ________________________________________________________________________________

[1] דברינו להלן מתייחסים רק להיבטים הנוגעים לדיני בין המצרים. על היבטים הלכתיים וערכיים אחרים שיש לבחון לפני הצפייה בסרטים כתבנו בספר 'בין הזמנים' בפרק העוסק בהצגות וסרטים.

[2] הפוסקים נחלקו אם ליל י"ז תמוז נחשב כחלק מבין המצרים או כיום רגיל, ראה פסקי תשובות או"ח סי' תקנא, אות ז. כמו כן, יש מן הפוסקים שכתבו שי"ז בתמוז עצמו נידון כתשעת הימים (ביאור הלכה סי' תקנא, ד"ה מר"ח. וכתב זאת בלשון "אפשר"), ויש שהקלו בכך (ערוך השולחן או"ח תקנ, ב). ועל כל פנים נראה שאין להחמיר בשתי החומרות גם יחד, דהיינו לנהוג בליל י"ז תמוז מנהגי אבלות של תשעת הימים.

[3] הפוסקים נחלקו מתי נגמרים מנהגי האבלות. לדעת מהרש"ל האיסורים חלים עד חצות י' באב, ואילו לדעת המאמר מרדכי רוב האיסורים נפסקים מיד במוצאי תשעה באב. הביאור הלכה (סי' תקנח ד"ה עד) הביא את מחלוקתם וכתב שקשה להקל בזה, אך נראה שאפשר להקל במנהגי אבלות שלא כתובים בפירוש בפוסקים (ראה להלן).

[4] תענית פ"ד, מ"ו; שו"ע או"ח תקנא, א.

[5] יבמות מג.; שו"ע או"ח תקנא, ב.

[6] שו"ע או"ח תקנא, ג.

[7] 'האבכה בחודש החמישי?', שיעור משנת תשכ"ח שהועלה לאתר ישיבת הר עציון:

http://www.etzion.org.il/he/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9-%D7%94%D7%97%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%99.

[8] איכה רבה פרשה א, אות כט.

[9] או"ח תקנא, יח: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט); ולא יכו התלמידים בימים ההם".

[10] תענית ד, ה.

[11] חלק ג הלכות תענית סימן תתפו. בהמשך הובא הסבר אלטרנטיבי למנהגי האבלות, על פי המסורת שלפיה אלו שלושת השבועות שבהם התענה דניאל (דניאל י, ב), ראה דיון במסורת זו בהגהות מיימוניות (תענית ה, ב) ובשבלי הלקט (שיוזכר להלן).

[12] שבלי הלקט, סדר תענית, סימן רסג.

[13] תקנא, ט. ראה בנושאי הכלים שפירשו את המנהג בשתי דרכים: משום ביטול התמיד וניסוך היין (עטרת צבי ס"ק יב), ומשום תחילת הפורענות של החורבן (מ"ב ס"ק נט).

[14] ראה ברמ"א שם, שמצניעים את סכין השחיטה רק מראש חודש אב.

[15] מקור קדום יותר נמצא בספר המאורות, מסכת תענית, עמ' שי. וראה במאמרו של הרב גדליה אוברלנדר, השתלשלות מנהגי אבלות בימי בין המצרים, אור ישראל (מאנסי) מ (תשס"ה), עמ' פד-צח.

[16] או"ח תקנא, ב; שם, ד.

[17] שו"ת מהרש"ל סימן צב.

[18] שער הכוונות, דרושי חג השבועות, דרוש א.

[19] מורה באצבע סימן ח את רכט

[20] משא חיים  דף ב אות ג'.

[21] ראה למשל בשו"ת שיח נחום (סי' לג) שיובא להלן.

[22] על חובת התענית בזמן הזה ראה בסוגיה בראש השנה יח: ובתורת האדם לרמב"ן (שער האבל, ענין אבלות ישנה, אות קא). וראה בשו"ת עשה לך רב (ג, ד) בעניין שמיעת מוזיקה בכל השנה: "אולי עדיף שנקיים בעצמנו הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, וביחוד שכבר זכינו לאתחלתא – דגאולה". והאריך בסברה זו (לעניין מוזיקה בכל השנה) הרב שמואל דוד, מוסיקה בימי בין המצרים ובכל ימות השנה, תחומין יג (תשנ"ג), עמ' 181-188.

[23] מגן אברהם סי' תקנא ס"ק י.

[24] ראה למשל בשו"ת מנחת יצחק (א, קיא): "הלכה פסוקה היא בפי גדולי האחרונים, דגם כלי זמר בלבד אסור דעל דברי מג"א אלו, הביא הפמ"ג הנדון, לענין ישראל שפרנסתו כלי זמר, אצל אינו ישראל בבית המשתה, נראה כדי פרנסה שרי ודאי, עיין שם".

[25] הליכות שלמה, בין המצרים, סעיף ד. וראה בהערה שם: "ואין חילוק בזה בין שירה בכלי לשירה בפה. וכן הורה רבנו לעניין מחנות קיץ לנערות, שכל השירים המכונים 'שירי רגש' וכדומה יש להתיר להן לשיר". וכן פסק בשו"ת שיח נחום (סי' לה) שמותר לשמוע "מוזיקה רצינית".

[26] ראה על גזירה זו בספר בין הזמנים, בפרק על מוזיקה.

[27] שו"ת יחוה דעת חלק ו, סימן לד.

[28] אשרי האיש עמ' סה.

[29] הליכות והנהגות (לגרי"ש אלישיב) עמ' 6; שו"ת שאילת שלמה חלק ה, סימן מג.

[30] ראה בשו"ת כפי אהרן (סי' נב): "בא ואראך קצת דבר פלא, שכמו כן אינו מבואר ביו"ד הלכות אבילות שאבל אסור כל י"ב חודש לזמר ולנגן". התירוץ שאותה הציע, שהשו"ע סמך על כך שאסור לשמוע כלי זמר בכל השנה, איננו עולה יפה: הן משום שיש אופנים שבהם התירו הפוסקים שמיעת כלי זמר, הן משום שאין בכך כדי להסביר את שתיקת חז"ל בתחום זה.

[31] הרב שלמה דיכובסקי, מנהגי אבלות בימי 'בין המצרים', תחומין כא (תשס"א), עמ' 65-70 (הציטוט לקוח מתוך עמ' 69).

[32] נראה כי לפי הרב אויערבאך יש לאסור שירים שמחים גם בהקשר שבו בפועל אין השירים מביאים לידי ריקוד, ואילו לפי הרב דיכובסקי מותר לשמוע שירים אלו כאשר אין רוקדים.

[33] אף בספר פניני הלכה (זמנים, פרק ח, אות ה) נטה להקל ב-"שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות".

[34] ראה בספר שערים מצוינים בהלכה (קכו, ד, הובאו דבריו בנטעי גבריאל, הלכות בין המצרים, חלק א, עמ' קו) שהתיר לשמוע רדיו כאשר מתנגן שיר מדי פעם משום שהשיר טפל לתוכן העיקרי.

[35] שו"ת חלקת יעקב (סי' סב); שו"ת שואלין ודורשין חלק ד, סימן לז. ועיין בספר 'שלהי דקייטא' סי' י ובספר 'גם אני אודך' סי' צח.

[36] ולא כפי שכתב בפניני הלכה (שם): "נראה שכאשר שומעים מוזיקה בקול רם, גם כאשר היא סתמית, העצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר של שמחה. לכן גם שירים שמותר לשמוע בשלושת השבועות, אסור לשמוע בקול רם". שהרי "חגיגיות" לא נאסרה אלא ריקודים ומחולות בלבד.

[37] כפי שכתב הרב דיכובסקי (שם): "אף על פי כן, הייתי מסייג את הדברים ואומר כי יש להימנע משמיעת מוזיקה מראש חודש אב ואילך – אולי למעט מוזיקת צער ואב. וזאת משום שמראש חודש אב מדין המשנה יש למעט בשמחה, ועל כן ראוי שלא לחפש היתר בימים אלו". מלשונו עולה כי לא מדובר במסקנה הלכתית ברורה אלא בהנהגה ההולמת את רוח התקופה.

[38] בשו"ת דברי חכמים (גינזברג, או"ח סי' לח, שאלה 457) הובא בשם הרב חיים פנחס שיינברג: "שמדינא מותר לשמוע לכל ניגון אפילו בתשעת הימים, האיסור הוא רק בניגון שמביא לידי שמחה וריקוד (כמו שמנגנין בשמחת חתונה), אבל כיון שהעולם נוהג להחמיר בזה טוב לעשות זה בצנעה בביתו".

[39] ראה הבחנה מעין זו אצל הרב שמואל דוד (שם).

[40] גם בתשעה באב עצמו אפשר לצפות בסרטים, כאשר אין בכך הסחת דעת מן האבלות. כגון בסרטי שואה וכדומה.

[41] שו"ת שיח נחום סי' לג. יש מקום להוכיח כדבריו מדברי הרמ"א (תקנג, ב): "לא יטייל ערב תשעה באב", אולם אפשר שמדובר בטיול במובן של הליכה בעלמא (כל המתאבל עליה, עמ' מח). עוד ראה בשו"ת שבט הלוי (י, כו) שהתיר פעילות של מחנה קיץ וכתב רק כי "יש למעט קצת בטיולים".

[42] ראה למשל בשו"ת אור לציון חלק ג, פרק כה, אות ה. גם המסתייגים מן הרחיצה עשו זאת בעיקר בשל הסכנה שבה (מקור חיים תקנא, יד), מה שלא רלבנטי בנידון דידן.

[43] דברי הרב רבינוביץ' הנ"ל נאמרו גם בתשעת הימים, ואף הראיה מדברי הרמ"א תקפה כאן.

[44] שו"ת יחוה דעת א, לח.

[45] ראה למשל בספר יצחק ירנן חלק א, סימן מד.

[46] הרב נחוץ אליעזר רבינוביץ', בשיחה שבעל פה, אמר שהליכה כזו אינה ראויה "לבן תורה".

[47] יש מקום להתיר גם סרטים דרמתיים עצובים במיוחד, כאשר חוויית הצפייה איננה חוויה של תענוג אלא של התעוררות של רגשות עצבות. אך קשה להגדיר היתר זה, ונדמה שאין סרטים רבים המוקרנים בקולנוע שלא נועדו לספק חוויה אסטטית חיובית.

[48] יש מקום להתיר גם צפייה הנעשית כדבר שבשגרה, כגון סדרן-קולנוע שתפקידו כולל צפייה בסרטים על בסיס יומיומי.

[49] סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תשעה באב.

[50] ראה למשל בנטעי גבריאל (בין המצרים, חלק ב, מילואים והוספות, עמ' לג): "אסור לעשות הצגה או מיני שחוק של ליצנות ושמחה יתירה אפילו לקטנים מר"ח עד אחר ת"ב".

[51] וכן הורה, בשיחה שבעל פה, הרב נחום אליעזר רבינוביץ'.

[52] יש מקום לתהות על מקורה של קביעה זו, אך נדמה כי מופע כזה עומד בניגוד מוחלט לכל מנהגי ימים אלו, אפילו יותר משמחת נישואין או ריקודים ומחולות.