פרשת השבוע שלנו "קופצת בזמן". מאז אמצע פרשת שמות עסקנו בסך הכול בשנתיים דרמטיות בהיסטוריה של עם ישראל: שנתיים שבהן התרחשו מכות מצרים, יציאת מצרים, מתן תורה, חטא העגל וחטא המרגלים. בפרשה שלנו אנו קופצים 38 שנים קדימה, אל השנה האחרונה שבה שהו בני ישראל במדבר.
בפרשה נאמר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ, א). רש"י מציין שם: "עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים". כלומר, מעתה אנו מתחילים לקרוא על הדור שאמור להיכנס לארץ ישראל.
לפתע אנו נתקלים בפרשה שלנו ברשימה של משברים ותלונות על מחסור במים ועל המן: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (שם כא, ה).
נשאלת השאלה מדוע לפתע עם ישראל מתלוננים על דברים אלו, לאחר ששלושים ושמונה שנים לא מצאנו תלונות כאלו? מדוע פתאום משה כמנהיג היה צריך להתמודד עם סדרה של משברים?
נדמה כי יש פה מסר חשוב לתחום החינוך והמנהיגות שבייחוד רלוונטי לימינו.
בסוף פרשת השבוע, התורה על מעבר נחל זרד לכיוון ארץ ישראל: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד" (במדבר כא, יב-יג). בחומש דברים מוסיף משה רבנו נקודה משמעותית מאוד במעבר הזה שאינו מוזכר אצלנו והוא ציווי ה' על המעבר הזה: "עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד!" (דברים ב, יג-יד). כלומר, דווקא במעבר זה הגיעו ציווי אלוקי מפורש והרשאה אלוקית מפורשת שהורו להתקדם לכיוון ארץ ישראל.
מכך עולה כי הפרשה שלנו עוסקת למעשה בתקופת ביניים בגאולה, בתקופה שבה עם ישראל חשים שהם כבר מוכנים להיכנס לישראל והם אכן מתחילים להתקדם לכיוון זה, אבל אין התגלות אלוקית מפורשת בעניין זה.
יש שני סוגים של משברים חברתיים, כמו שיש שתי משמעויות שונות לתלונתם של העם על כך שהם במדבר. סוג אחד של משבר חברתי נובע מכך שהחברה רוצה להתקדם יותר לאט. סוג זה התבטא בתלונות העם בשנה הראשונה ליציאת מצרים: כשהתלוננו על כך שהם במדבר, הם בעצם רצו לחזור אחורה, למצרים.
לעומת זאת, סוג אחר של משבר חברתי נובע מכך שהחברה רוצה להתקדם יותר מהר. הם מרגישים בפנימיותם שהנשמה שלהם שואפת להיות במקום גבוה יותר, ומתמרמרים על כבלי המציאות בהווה. זו הייתה המשמעות של תלונות בעם בשנה הארבעים בפרשה שלנו. כשהעם בשנה הארבעים התלוננו על כך שהם במדבר, הם רצו כבר להתקדם קדימה, לארץ ישראל. המשברים בפרשה שלנו נבעו מהגדולה של העם. דווקא משום שהם כבר היו מוכנים בנשמות שלהם להיות בארץ ישראל, הם כאבו יותר את ה"לחם הקלוקל", ומשום כך דווקא עכשיו היה צריך משה כמחנך ומנהיג להתמודד עם משברים שלא היה צריך להתמודד עמם שלושים ושמונה שנים. מצב הביניים שהעם היה בו, בין המוכנות הפנימית שלהם לארץ ישראל ובין חוסר היתר האלוקי לממש מוכנות זו, היה מקור למשבר של גדילה.
תפקידם של מחנכים ושל מנהיגים הוא בראש ובראשונה לאבחן את הסיבה למשברים של החברה בה הם נמצאים. האם מה שאנשים באמת מחפשים הוא להקל על עצמם, או שמה שהם בעצם מחפשים הוא להיות במקום גבוה יותר? אבחון זה חשוב מאוד משום שדרכי ההתמודדות עם המשבר שונות. בקצרה אפשר לרמוז לכך שאולי בכך טעה משה רבנו כשהיכה על הסלע, שהוא לא אבחן כי אותה תלונה של העם, עתה ולפני ארבעים שנים, נבעה מסיבות הפוכות לגמרי.
דברים אלו נכונים תמיד אך נדמה כי הם נכונים בייחוד לתקופתנו. לדעתו של הרב קוק חשוב להכיר בכך כי המשברים של תקופתנו נובעים בעיקר משאיפות גבוהות שקשה לעיתים לממש במציאות וכי הן פחות נובעות בימינו מנטיות רגרסיביות של העם. לדעתו דורנו, כמו עם ישראל בפרשה שלנו, נמצא במצב ביניים שבו הוא כבר חש בפנימיותו כי הוא שייך למקום גבוה יותר, אך עוד לא הגיעה התגלות אלוקית מפורשת המורה על אותה גאולה.
משום כך, נראה כי אין כמו מצב הביניים בפרשה שלנו המלמד אותנו על המשברים שאנו נתקלים בהם לא אחת ולכוחות שבעצם מסתתרים מאחורי משברים אלו.
כותב המאמר: הרב אורי פיש. פסיכולוג חינוכי מומחה, רב קהילת נחלת יהודה במעלה אדומים וחבר בצוות צהר לחקיקה
