"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך
וביום השביעי שבת לה' אלוהיך" (שמות כ, ט)
"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך…
ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ – שבת לה'" (ויקרא כה, ג-ד)
התורה מצווה אותנו פעמים רבות על שבתון: היא מצווה על יום שבתון ועל שנת שבתון. בכל הציוויים האלו התורה מצווה על האדם לשבות "שבת לה'" אך גם מצווה עליו לעבוד כמו שכתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט) וכן "שש שנים תזרע שדך…" (ויקרא כה, ג).
גדולי התנאים חלקו על מערכת היחסים שבין התורה והעבודה:
רבי שמעון בר יוחאי סבר שעל האדם מישראל לעסוק בלימוד התורה בלבד, כי אם האדם יחרוש בזמן החרישה, יזרע בעונת הזריעה, יקצור בעונת הקצירה, "תורה, מה תהא עליה?!". לכן הוא קבע שמי שיתמסר ללימוד התורה, ה' יברך את התוצרת שלו ועמים אחרים יעבדו למענו. אך רבי ישמעאל סבר שאדם מישראל צריך לשלב את עבודת השדה עם לימוד התורה.
הסוגיה בתלמוד הוכרעה כשיטת רבי ישמעאל. על פי הכרעה זו, הורה רבא לתלמידיו שלא יבואו ללמוד בבית המדרש חודשיים בשנה, בתשרי ובניסן. בחודשיים האלה חורשים, זורעים וקוצרים את התבואה, ולכן אם יעסקו בחודשיים האלה במלאכות ההכרחיות לפרנסתם, יהיו שקטים נפשית ללמוד במשך שאר חודשי השנה. כך משלבים תורה ועבודה. (ע"פ ברכות לה ב) שיטה זו, של רבי ישמעאל, נקבעה כנורמה להתנהגות, ואילו שיטת רבי שמעון נקבעה כלא מעשית.
בפרשת קריאת שמע נאמר: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום… ונתתי מטר ארצכם בעתו… ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ואכלת ושבעת" (דברים יא, יד) כלומר כאשר עם ישראל ילך בדרך התורה והמצוות, הוא יתברך בשפע חקלאי שאותו יהיה צריך לעבד ולקצור.
אפשר להסביר את הפסוקים האלה רק לפי שיטת רבי ישמעאל כי לפי שיטת רבי שמעון אין ברכה בכך שהאדם מישראל צריך לעמול בשדהו, אלא שהאדם מישראל צריך רק ללמוד תורה ולהשאיר את העבודה לאחרים.
החת"ם סופר מסביר ששיטת רבי שמעון נכונה כאשר עם ישראל בגלות וכל עמלו נועד רק לפרנסתו ושלטון זר ומתנכל נהנה מפירות עמלו. בגלות העבודה אינה ברכה אלא קללה. לעומתו שיטת רבי ישמעאל, שילוב תורה ועבודה, נכונה כשעם ישראל נמצא באדמתו בארץ הקודש. כאשר כל עמלו של הישראלי הוא קודש לפיתוח הארץ וליישובה, גם העבודה עצמה היא מצווה – מצוות יישוב ופיתוח הארץ ולכן היא משתלבת יפה עם לימוד התורה. (תורת משה על דברים יא, יד)
בחסד ה' עלינו, זכינו בתקומת מדינת ישראל לחיות בארץ הקודש, לעבוד בה, לפתחה ולתרום ליישובה. האדם המשכים למלאכתו בארצנו, משכים גם לקיום מצווה גדולה של יישוב הארץ, ואותה עליו לשלב אותה עם לימוד התורה.
המשק הישראלי אימץ את עיקרון שנת השבתון גם בענפי משק שאינם חקלאיים. אימוץ זה נכון מאוד מפני שכל מלאכה המפתחת את הארץ והמחזקת את יישובה היא מצווה, כמו עבודת החקלאות באדמת הקודש. עם זאת, המטרה של יום השבתון ושנת השבתון היא שבת לה' כלומר שבתון שבו האדם מישראל מְתַגְּבֵּר את לימוד התורה שלו ומחזק את עצמו מבחינה רוחנית כדי להתקרב יותר לה'. (ע"פ עקידת יצחק לויקרא סט ועוד)
כשם שזכינו בכל התחומים להפוך את עבודתנו לעבודת קודש של מצוות יישוב הארץ, כך נזכה לתגבר את ימי השבת ואת שנות השבתון בהתעלות רוחנית של לימוד תורה.
כותב המאמר: הרב משה ביגל, רבה של מיתר ומרבני 'צהר'
