הימים שבין פסח לשבועות נקראים ימי העומר על שם מצוות ספירת העומר המופיעה בפרשתנו: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות" (ויקרא כג, טו). חז"ל פירשו שיש מצווה לספור בפה 'יום אחד לעומר', 'שני ימים' וכדומה.
מדוע רצתה התורה שנספור בכל יום ספירת העומר ונאמר אותה בפה?
התשובה המקובלת מובאת בספר החינוך: אנחנו סופרים מיציאת מצרים שהתרחשה בפסח אל מתן תורה שהתרחש בשבועות כדי לומר שכל עניין יציאת מצרים היה בשביל קבלת התורה. וזה לשונו: "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות".
הפירוש הזה אינו מתיישב עם פשט הפסוקים שמייחסים את תחילת הספירה ליום הבאת העומר ולא את חג הפסח כפי שהפירוש מייחס. כמו כן, הקטעים העוסקים בעומר ובספירת העומר מנותקים מהקטע העוסק בחג הפסח. סיומה של הספירה הוא בחג השבועות, אך בתורה, חג שבועות איננו מוזכר כיום מתן תורה אלא כיום הביכורים וכחג הקציר.
הכיוון השני שמציעים מפרשי התנ"ך (רבינו בחיי כאן והרמב"ן בספר שמות) הוא הכיוון החקלאי. העומר היא המנחה הראשונה המוקרבת בבית המקדש מהתבואה החדשה והיא נלקחת מהשעורים. לעומתה, קרבן שתי הלחם הוא המצווה המייחדת את חג שבועות. הוא נלקח מהחיטים והוא נאפה חמץ (פרט זה ייחודי למנחה זו מכיוון ששאר המנחות היו כשרות לפסח בכל השנה). בתקופת פסח היו קוצרים שעורים ובשבועות היו קוצרים חיטים ועל כך אנו מודים לה'. אך כל ההסבר הזה אינו מספק הסבר לספירה.
נעיין בפסוקים עצמם ונראה שהעומר מוגדר "ראשית הקציר" וכן בספר דברים "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה" (דברים טז, ט). ההנחה הרווחת היא שהכתוב מתכוון כאן רק לשעורים מכיוון שבקשר לשבועות נאמר בספר שמות "ביכורי מעשיך" וכן "ביכורי קציר חיטים". מתוך הנחה זו נובעת ההבנה שמשמעות ביכורים היא ראשוניות, כמו בן בכור.
לדעתי אין הפירוש הזה מתקבל משום שהתורה מבדילה בין המילה ראשית לביכורים, ומשמעות המילה ביכורים היא הבשלת הפרי. לכן חג שבועות נקרא גם יום הביכורים מפני שבו החיטים בשלות וניתן לקצור אותם. עובדות אלו מביאות אותנו להבנה שיש תהליך המתחיל בתחילת ימי הקציר בימי הפסח ומסתיים בשבועות. לא לחינם התורה מציינת זאת בספר דברים "ועשית חג שבועות לה' א-לוקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה'…" (דברים טז, י) חג השבועות מאפיין את סוף התהליך שהחקלאי השקיע בו את עמלו ורק עכשיו רואה את הברכה שזכה מה'.
על פי זה מובנת עניינה של הספירה. אנחנו סופרים מהראשית, מההתחלה עד השלמת התוצר שהאדם הניב בעמלו. רעיון זה קיים בכל מהלך חייו של האדם, האדם מתחיל בחייו התחלות שונות, חלקן משמעותיות יותר וחלקן משמעותיות פחות. כל התחלה היא אירוע הדורש מהאדם כוחות רבים ולכן צריך לציין אותה. הספירה מלווה את האדם בתהליך של בניית הבניין והיא נותנת משמעות לכל יום בדרך. אי אפשר לקפוץ מההתחלה לסוף ואין קיצורי דרך. כל יום מקבל את ערכו בתהליך על כן תמיד נסתכל על מה שהשגנו ולא עוד כמה חסר כדי להשיג את מטרתנו.
רבי נחמן מברסלב כתב "אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כל אחד אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי." מצד אחד, הספירה מציבה מטרה אך מצד שני היא נותנת לדרך ערך בפני עצמה.
כותב המאמר: הרב נדב מיטב, רב קהילה, אור עקיבא
