"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב).
פרשה זו פותחת בפנייה ובציווי מיוחדים: "דבר אל כל עדת בני ישראל". מכאן למדו חז"ל שפרשה זו נאמרה בהקהל, בכינוס של כל עם ישראל. "ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ר' לוי אמר: מפני שעשרת הדיברות כלולין בתוכה" (ויקרא רבה פרשה כד) – זוהי פרשה מרכזית שיש בה מצוות יסודיות ומרכזיות. הכותרת של כל המצוות בפרשה גם מיוחדת: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כיצד נהיים קדושים? מה טומן בתוכו הציווי להתקדש?
אם ביטוי זה הוא הכותרת של הפרשה, נראה שיש למצוא את התשובה בפרשה עצמה: כיצד נהיים קדושים? מקיימים את המצוות שכתובות בפרשה. איזה מצוות יש בהמשך הפרק? האם יש להם מכנה משותף? קשה למצוא סדר בתוך רשימת המצוות. התורה פותחת במצוות יראת אב ואם, וממשיכה בשמירת שבת, איסור עבודה זרה ודיני קרבן שלמים. אחר כך מופיעות כמה מצוות חברתיות: נתינה לעני בשדה, איסור גנבה וגזל, עשיית משפט צדק ו"ואהבת לרעך כמוך". אחריהן יש מצוות שהן בין אדם למקום, בהם איסור כלאיים ושעטנז ואיסור ערלה. מצוות שמירת השבת חוזרת פעם שנייה, לצד מורא המקדש, אחריהן מופיעים איסור אוב וידעוני ומצוות "והדרת פני זקן". הפרק מסתיים באיסור הונאת הגר ובעשיית עוול במשפט ובמידות. אלו חלק מהמצוות בפרק אך בכל זאת אפשר להתרשם שיש מעבר מתחום לתחום. נראה שלכך כיוונו דברי המדרש לעיל, הפרשה מביאה "גופי תורה" – עקרונות יסוד – ולאו דווקא מצוות מתחום אחד מסודר.
בהתאם לכך, הרמב"ם טוען שאין בציווי "קדושים תהיו" (ספר המצוות, שורש ד) מצווה מיוחדת אלא היא הוראה כללית על שמירת המצוות: "כאילו יאמר: היה קדוש בהיותך עושה כל מה שציוויתיך בו, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו". לדעת הרמב"ם, ה"קדוש" הוא אדם המקיים את מצוותיו של הקב"ה. לכן הפרשה פותחת בכלל "קדושים תהיו" ומפרטת מה הם גופי התורה המביאים לקדושה, אך לפי דעה זו, כל המצוות ראויות להיות תחת כותרת זו.
רש"י פירש על פי הספרא "קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". רש"י איננו רואה בציווי איסור כללי, אלא דווקא פרישה מן העריות שיש בה קדושה יתרה. מכך נראה שרש"י קרא את הפרשה בהקשר רחב יותר: הפרק הקודם, פרק י"ח, עוסק באיסורי עריות, והפרק הבא, פרק כ', עוסק בעונשם של איסורים אלה. פרק כ' מסתיים, כפי שפתח פרק י"ט, בציווי על קדושה – "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (פס' כו). רש"י רואה בכל הפרקים יחידה אחת שעיקרה איסורי עריות, ולומד מהקשרים ביניהם על הקדושה שבפרישה מעריות.
במקום אחר רש"י אומר על הציווי "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל) "אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי". בפירוש הזה רש"י מוסיף תחום אחר של מצוות שיש בהן קדושה והן מאכלות אסורות. מעניין שגם הרמב"ם שראה ב"קדושים תהיו" ציווי כללי, קרא לאחד מחלקי חיבורו משנה תורה – "ספר הקדושה" וכלל בו גם את איסורי ביאה, מאכלות אסורות והלכות שחיטה. כמו רש"י, גם הוא מצא קדושה מיוחדת בשני תחומים אלו.
הרמב"ן מפרש בדרך שלישית. בספרא, המקור לדברי רש"י, לא נאמר "הוו פרושים מן העריות", אלא "הוו פרושים". לדעת הרמב"ן, הפרישות איננה פרישה מדברים האסורים אלא דווקא פרישות מן המותר. התורה הגבילה את האדם במגבלות שונות, בעריות, במאכלות אסורות ובתחומים נוספים, אבל עדיין יש מקום למי שרוצה להיות פרוץ בתאוות בדברים המותרים כלומר להיות "נבל ברשות התורה". דרך פרטי המצוות, התורה מלמדת אותנו עקרונות של פרישות וקדושה, והאדם צריך ליישם עקרונות אלו באורחות חייו גם בפרישה מדברים המותרים. הכותרת של הפרשה – "קדושים תהיו" – הופכת את הפרשה מאוסף של מצוות ליחידה אחת. התורה מצווה אותנו להיות קדושים ולהטמיע את הקדושה בחיינו, הן בשמירת השבת שלנו, הן ביחסנו אל העני ואל החלש, הן באכילת פירות העץ בזמנם והן באכילת קרבן שלמים, והכול לצד שמירה על פרטי ההלכות ושמירה על העקרונות העולים מהפרטים הללו.
כותב המאמר: הרב שאול ברוכי
אגף הנישואין, ארגון רבני צהר.
