הרב מאיר שפירא מלובלין היה מגדולי התורה הייחודיים והמקוריים שהיו באירופה לפני השואה, הוא חי בשנים 1923-1887. בשנת 1923 הוא הגה את רעיון "הדף היומי".
הרעיון היה שבכל העולם היהודי ילמדו בכל יום את אותו הדף לפי סדר. כך בתוך כשבע שנים יסיימו הלומדים את 2711 הדפים של התלמוד הבבלי. לפני כחמש שנים התחיל המחזור השלושה עשר, כאשר ממחזור למחזור הרעיון קונה מצטרפים חדשים ועשרות ומאות אלפי יהודים בעולם שותפים למפעל הזה.
המסכת הנלמדת בימים אלו היא בבא בתרא (השער השלישי. החלק השלישי של מסכת גדולה העוסקת בענייני נזיקין) ובה אנו עסוקים בלימוד הפרקים העוסקים בדיני קנייה ומכירה.
מתוך שלל הנושאים הנידונים נרצה לדלות שניות הבאה לידי ביטוי בהלכה קצרה:
"מעמידין אגרדמין (ממונים, מפקחים) למידות, ואין מעמידין אגרדמין לשערים" (בבא בתרא פט ע"א).
ההלכה מחייבת פיקוח על המידות ועל ההגינות במכירה. אם לאדם יש משקל, על המשקל להיות מדויק ואמִתי. אין ההלכה סומכת על הישרות של הסוחרים אלא מחייבת רגולציה. מפקחים שיבואו לבדוק שאכן המידות מדויקות.
אנו יכולים ללמוד מההלכה הבאה עד כמה התורה מקפידה על דבר זה:
"לא ישהה אדם מידה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים" (שם, ע"ב).
כלומר אסור לאדם להחזיק בביתו מידה חסרה, אפילו אם אינו משתמש בה למסחר ואפילו היא משמשת כעביט של מי רגליים כי אנו חוששים שמא מחר יחליט בכל זאת לעשות בה שימוש.
לכן ציוותה התורה: "לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (דברים כה, יד). אל לך להחזיק בביתך, אף אם אינך משתמש.
מאידך, אותה הלכה שמחייבת פיקוח על המידות קובעת שאין ממנים פיקוח על השערים. כלומר רמת המחירים נותרת ללא פיקוח (חוץ ממצבים חריגים מסוימים).
נימק זאת הרשב"ם, אחד מפרשני התלמוד:
"סברא הוא דאינו צריך. דאם זה רוצה למכור ביוקר, אותו הצריך למעות ייתן בזול, וילכו הלוקחין אצלו, וימכור זה בזול על כרחו".
הרשב"ם אומר שאין לנו צורך לכפות את היקרן להוריד את המחיר מפני שהמציאות תכפה אותו לעשות זאת. אדם אחר הזקוק למזומנים ילך וימכור בזול, ולזה לא תהיה ברירה אלא להוריד את המחירים.
ההלכה הזו מוליכה אותנו למצב שיש שוק חופשי ללא פיקוח מחד, אולם פיקוח קפדני על ההגינות מאידך.
שוק חופשי הוא דבר הגיוני ומתבקש, כפי שלימדנו הרשב"ם, אולם, כמו כל תחרות, יש בו גם סכנה. כל תחרות בין בני אדם יוצרת מתח. המתח יוצר במשך הזמן עין בוחנת ומבקרת, ותהליך הזה גורר לשון המדברת רע.
מפרשת השבוע נוכל ללמוד שאפשר להפחית את הדברים הרעים שאנו מדברים על זולתנו.
הפרשיות שלנו (תזריע ומצורע) עוסקות באדם הלוקה בצרעת. הצרעת הזו אינה מחלה פיזית אלא נזק רוחני וחז"ל ייחסו אותה בעיקר למדבר לשון הרע.
בתום תהליך הטהרה של המצורע הוא נדרש להביא שתי ציפורים והתורה מפרטת מה הוא עושה אִתן.
בעל ה"שפת אמת", מגדולי החסידות, רואה בכך משמעות חשובה. לכל אדם יש גם צדדים טובים וגם צדדים רעים, או פחות טובים. כך גם אצל הזולת. מדבר לשון הרע הוא זה המוציא את הרע (מצורע!) ומתמקד בו. תהליך התיקון הוא לראות ראייה כפולה: לא רק את השלילה אלא גם את החיוב, ואז נגלה שהרע בטל ברובו של הטוב.
לכן המשנה באבות מדגישה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ולא כתבה 'הוי דן כל אדם'. זאת משום שהכוונה היא שעלינו לראות את כל הצדדים שיש בזולתנו ואז נגלה עד כמה הוא טוב וחיובי.
החיים מלאי תחרות עסקית ואחרת. בואו נדאג שהיא תהיה חופשית מחד אך הוגנת ומכובדת מאידך.
כותב המאמר: הרב אביחי קצין
ראש בית המדרש במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"
ורב קהילות "עדת בני ישראל" ו"עלומים" ברעננה
