מאכלו של היהודי צריך להיות מורכב מבעלי חיים שיש להם שני סימנים: האחד, מפריס פרסה והשני, מעלה גרה. כך שהיהודי המקפיד לאכול אוכל כשר גורם לשולחנו להיות כעין מזבח. כך נאמר בתחיל פרשתנו:
"דַּבְּרוּ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַֽחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָֽרֶץ: כֹּל׀ מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:"
(ויקרא יא, ב-ג)
רבי משה חיים אפרים מסדליקוב, מתלמידיו של הבעל שם טוב, מעלה לפנינו קושיה לשונית: בתחילת הפסוק התורה מדברת על החיה ובסוף הפסוק השני בחרה התורה לסיים בבהמה.
תירוצו הוא כי המילה "החיה" אינה באה ללמד על סוג בעל חיים אלא היא באה לרמז על החיים שהאדם מקבל מאכילת בהמה כשרה. שולחנו של האדם כמעין מזבח וכפי שעל המזבח אנו מעלים בהמות וחיות כשרות ומקיימים בכך את מצוות הבורא ונקשרים אליו, כך גם אכילתו של האדם צריכה להיות אכילה כשרה.
"וזה יש לפרש פשט הפסוק "זאת החיה" היינו זהו החיות שלכם אשר תאכלו…להיות דבוק למקום ולהקרא חי כנ"ל, "מכל הבהמה" היינו מכל הפעולות שהקרבן עושה השולחן עושה כנ"ל ודוק כי קצרתי".
(דגל מחנה אפרים, שמיני)
שני סימני הטהרה שקבע הבורא הם חיצוניים ופנימיים: הראשון, הפרסת פרסה, הוא סימן חיצוני והשני, העלאת גרה, הוא סימן פנימי ושניהם באים לרמז על הסימנים שצריכים מבחוץ ומבפנים.
על האדם ללמוד מכך שגם הוא צריך להיות תוכו כברו. המעשים החיצוניים אמורים לבטא את תפיסותיו העמוקות והכמוסות, שהרי אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
חכמינו דרשו כי עשו, בנו של יצחק, ניסה להתל באביו ולכן רצה להידמות במעשיו החיצונים לאביו בלבד. מכיוון שיצחק אביו התחתן בגיל ארבעים גם עשו התגאה בכך שהוא התחתן באותו גיל שאביו התחתן.
חכמינו המשילו זאת למעשה החזיר המנסה להראות כאילו הוא כשר בכך שיש בו סימן חיצוני לכשרות – הפרסת פרסה. אך כידוע חסר בו את הסימן הפנימי המשקף בשבילנו את העבודה הפנימית מעומק הלב.
"מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר שאני טהור, כך מלכות הרשעה הזאת גוזלת וחומסת נראת כאילו מצעת את הבימה. כך עשו כל מ' שנה צד נשי אנשים ומענה אותן וכיון שהגיע למ' שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה"
(בראשית רבה סה, א)
האכילה מסמלת לאדם את הקשר שבין המאכל הגשמי הטעים והמשביע לבין המאכל הכשר והרוחני. החלק הגשמי מזין את הגוף והחלק הרוחני מחייה את הנפש.
התורה לא קבעה לנו כמה צריך לאכול ולא נתנה לנו טבלת קלוריות לפי משקל הגוף. יש אנשים שגופם גדול ויש אנשים שגופם קטן. יש שחילוף החומרים אצלם מהיר יותר ויש שחילוף החומרים אטי יותר. יש אנשים שמבחינה גופנית דומים אך עבודתם שונה. לאחד, עובדתו עבודה גופנית קשה על כן נדרש הוא לאכול מזון רב יותר, מחברו שעובד בעבודה קלה יותר שמצריכה פחות מזון.
מרן הרב קוק היטיב להסביר זאת בדבריו:
"האכילה לפי המדה ובקדושה מקדשת את האדם ואת העולם. ומשמחת את החיים, והעצבון מביא לאכול יותר מהמדה, והאכילה מתהפכת אז לכבדות לרגזה ויאוש"..
(מידות ראי"ה, העלאת ניצוצות)
קצב האכילה וכמותה מושפעים מההרגשות הפנימיות של האדם. האדם העצוב והלחוץ ירבה באכילתו, לעומתו, האדם, השורה בו נחת רוח, יצרוך פחות מזון.
כך קבע הרמב"ם שעסק ברפואה כי על האדם לאכול במידה, אכילות מסודרות, אכילה בנחת, ולדאוג לפעולת מעיים תקינה. שהרי נפש בריאה בגוף בריא.
כותב המאמר: הרב אבי שיש – רב הגרעין התורני חברתי "אורות חנן" רחובות
