"לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" (מתוך הפיוט "לכה דודי")
בפרשת כי תשא, בין הנושאים החשובים, מדובר על השבת: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת …בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, טז-יז).
אם נתבונן בדבר, נראה שמי שקובע את יום המנוחה שלו בשבת, הוא מעיד כי ה' ברא את העולם, מפני שכמו שה' במעשה הבריאה שבת ביום השביעי, כך גם אנו שובתים ביום זה. האות הזו מלווה את העם היהודי משחר ההיסטוריה שלו ועד עצם היום הזה.
היום, הרעיון של יום מנוחה, נראה מובן מאליו. ולא רק שהוא מובן אלא גם שבוע העבודה נהיה לשבוע בן חמישה ימים, ואף כעת מדובר על הוספת עוד שישה ימי ראשון חופשיים בשנה. בעבר ובייחוד בימי קדם, מי שדיבר על לא לעבוד יום בשבוע, נחשב להוזה ולמשוגע, ואולי אף נחשב למְסַכֵֵן את חייו מפני שהאדם היה בדרך כלל אוכל את פרי עמלו של אותו היום. התורה מרחיבה עוד וכותבת בעשרת הדיברות שבמנוחה נכללים גם העבד, הגר והבהמה. התורה הביאה את המתנה הזו לאנושות, ואין מי שלא שמח בה.
המילה "וינפש" החותמת את הפסוקים לעיל, היא מילה ייחודית. הרב שמשון בן רפאל הירש (רב והוגה דעות, החי בגרמניה במאה ה-19) מסביר בפירושו, כאילו ה' לאחר שישה ימים של עשייה והתמקדות כלפי חוץ – כלפי העולם, מתכנס פנימה, ומביט אל הנפש – אל האישיות. אני חושב שהשבת היא מתנה גדולה לנפש, במיוחד בדור כמו שלנו, שבו אנו עסוקים ביצירה ובעשייה כמעט בכל שעות היממה ואין מקום שבו אנו נמלטים מהמבט המופנה כלפי חוץ. אפילו כשאנו בתוך הבית פנימה, מבטנו ממוקד אל תוך המכשיר "החכם" המחבר אותנו אל העולם שבחוץ. בשביל המתנה הזו ה' שמר יום אחד בשבוע, שבו הוא ניתק אותנו מהעשייה, מהמרוץ, מה-Doing ודאג לנו ליום של Well-being בכל שבוע. יום שבו אנו מביטים אל עצמנו פנימה, מתחברים אל הנשמה ומנסים לחשב מסלול נכון לשבוע הבא.
כמו שנכון הדבר במישור האישי, כך נכון הדבר במישור המשפחתי. כמה סמלי הוא שבכניסת השבת, אנו מדליקים נרות שנועדו להאיר את הבית, פנימה. הנר מסמל את הנשמה, ובעת הדלקת הנרות מתקבצות להן כל נשמות הבית – בני המשפחה, כל אחד מעשייתו הוא, כל אחד מהמקום שהיה בו במהלך השבוע, הן פיזית והן רוחנית, ומבלים יום מנוחה בחברותא. היום הזה הוא מאחד, מגבש ומלכד את בני המשפחה. בזמן הזה מביטים אחד אל השני בעיניים, יושבים כל בני הבית ביחד, שואלים האחד בשלום השני ומה עבר עליו במהלך השבוע. לא פלא שבצאת השבת, בהבדלה, אנו מדליקים אבוקה – כמה נרות מחוברים יחד, המסמלים את לכידותם ודבקותם של בני המשפחה זה בזה.
אין ספק ש"יותר מששמרו בני ישראל על השבת, שמרה השבת על ישראל".
כותב המאמר:
הרב יהודה ישרים, רב הישוב לפיד ומנהל מרכז להידברות ויישוב סכסוכים "עמק השווה"
