במבט ראשון ושטחי, אין בפרשת "תצווה" מסר רלוונטי לחיינו בכלל, ולתחום המנהיגות בפרט. הפרשה עמוסה בפרטים על בגדי הכהנים בעת עבודתם במשכן ועל תהליך חניכתם לעבודה. מה לכל זה ולחיים במאה ה- 21? מה לזה ולמנהיגות? אולם, עיון מעמיק חושף מסר מהותי על מודל המנהיגות הרצוי בתחום הדתי, הפוליטי והעסקי; ולמעשה לכל תחום בו נדרש השילוב בין "מנהיגות מעצבת", כזו המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
התורה מפרטת שמונה בגדים שהיו לאהרן, הכהן הגדול. שני הבגדים הראשונים המוזכרים בפרשתנו הם האפוד והחושן. האפוד נלבש כשצמוד אליו, מעליו, רכוס החושן. החושן היה לוח ובו משובצים שנים עשר אבנים טובות. על כל אבן היה חרוט שמו של אחד משנים עשר השבטים של עם ישראל. מערכת שלמה של טבעות, פתילים ושרשרות חיברה בין האפוד והחושן, על נת להבטיח כי הם רכוסים וצמודים בינהם בצורה מוחלטת. התורה אף מזהירה: "לא יזח החושן מעל האפוד", והגמרא, והרמב"ם בעקבותיה, מבינים כי מדובר באיסור של ממש. ולכאורה, מה פשר האיסור בתזוזת החושן מן האפוד?
הרב חנן פורת ז"ל הסביר את האיסור על בסיס הפסוקים המופיעים מיד לאחריו: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ–בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי- ה', תָּמִיד." (שמות כח, כט).
שמותיהם של בני ישראל חייבים להיות על לבו של אהרן, מבלי שתהיה אפילו מראית עין כאילו הסיח את דעתו מהם ולו לרגע אחד. החושן חייב להיות מוצמד ומהודק לאפוד במיוחד כאשר אהרן מתקרב אל ה', נכנס אל הקודש ועסוק בעבודתו המכפרת על עם ישראל כולו, על כל גווניו ושבטיו.
אולם התורה מוסיפה ואומרת בפסוק הבא: "וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ, לִפְנֵי ה' –תָּמִיד." (שמות כח, ל).
בין כפלי החושן היו חבויים האורים והתומים ובהם שמותיו הקדושים של הקב"ה. גם שמותיו של הא-ל חייבים להיות על לבבו של אהרן ולא לזוז ממנו. שניהם, שמות בנ"י ושמותיו של הקב"ה גם יחד, חייבים להיות מהודקים לליבו, בפרט בבואו אל הקודש. ואמנם, הגמרא מסתפקת האם הכהנים הם שליחי הקב"ה או שליחי עם ישראל. על פי הדברים שהבאנו דומה כי שתי התפיסות נכונות גם יחד. אהרן הוא האדם היחיד שנבחר להיכנס אל קודש הקודשים. במקביל אהרן הוא גם מי שמשכין שלום בין אדם לחבירו. עם כל מעלתו הרמה וקרבתו הגדולה לקב"ה, הוא מתעניין באנשים, רגיש למצוקותיהם וקשוב למריבותיהם. אהרן ניחן לצד מעלותיו כאיש קודש, גם ביכולת לתווך ולהשכין שלום.
אחד האתגרים הגדולים הרובצים לפתחו של מנהיג היא ההתמודדות עם המתח שבין החיבור לחזון הרם והנישא, לבין האנשים. ההדגשה על חובת הצמדת החושן, הנושא את שמות בני ישראל ושמותיו של הקדוש ברוך הוא, לליבו של הכהן הגדול, מתווה דרך ראויה בסוגיה זו. דמותו של אהרן משתקפת בספרות חז"ל כמופת מעוררת השראה הקוראת ליישום פרקטי. אהרן הוביל את הציבור לערכים וקירב לתורה, אולם בראש ובראשונה, וללא כל סתירה, הוא אהב את הבריות. ידוע הדיוק של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שאמר כי אהבתו של אהרן לא היתה על מנת לקרב אנשים לתורה. הוא אהב את הבריות אהבת אמת; כזו שאיננה תלויה בדבר, כמאמר המשנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" ולא אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה.
מחקרים מראים כי אינטליגנציה רגשית גבוהה מגבירה אפקטיביות ארגונית. אהרן ללא ספק ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה. המשנה מלמדת אותנו כי אינטליגנציה רגשית אמיתית, איננה נעשית לשם האפקטיביות הארגונית. רק אינטליגנציה רגשית העומדת בפני עצמה, תוביל, בסופו של דבר, לתוצאות גם ברמה המערכתית. אהבה פשוטה של הבריות, לא זו בלבד שאיננה סותרת דבקות בחזון ואת היכולת להוביל אליו. היא עצמה הגשמת החזון ודוגמא אישית ליישומו.
העובדה שאהרן לא שוכח לרגע את העם, גם בזמן היותו עסוק בעבודת הקודש, מבטאת את ענוותנותו. זהו מודל ההנהגה המשותפת, שבה אהבה נטולת אגו, כמו זו שהייתה בין שני האחים המנהיגים – משה ואהרן, מהווה מופת לכל העם. נקווה כי המודל המנהיגותי שפרשתנו ודמותו של אהרן מציבים לנו, יעורר בנו ובמנהיגנו השראה.
הכותב הינו: הרב אברהם קנאי
רב קהילת "מצפה רמות" ירושלים, מרצה במכללת הרצוג-ליפשיץ ופסיכולוג קליני.
מרבני צהר
