פרשת משפטים סמוכה לפרשת יתרו ומתן תורה, ומשלימה אותה, על כן היא פותחת במילה המחברת "ואלה" המשפטים":
ואלה המשפטים – כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. שתי הפרשיות מהוות שני צדדים של אותה מטבע-מצוות שבין אדם למקום מחד גיסא, ואלו שבין אדם לחברו מאידך גיסא:
המפרשים הראשונים דנו בשאלה: מדוע הפרשה שעוסקת במצוות שבין אדם לחברו פותחת דווקא במצוות "עבד עברי" ולא במצווה אחרת ונתנו לכך טעמם שונים, ואף אנו מבקשים לעסוק בכך. אמנם כיום אין נוהגת מצוה זו, אך ניתן ללמוד ממנה לימינו על המודל של הצדק החברתי שהתורה שואפת לעצב בעם ישראל.
פרשת עבד עברי, נכתבה בצורה מפורטת:
(א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם: (ג) אם בגפו יבוא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עימו: (ד) אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו: (ה) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי: (ו) והגישו אדוניו אל האל-הים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם: וגו'
אמנם התורה אינה מציינת בצורה מפורשת כיצד הגיע העברי להיות עבד, אולם חז"ל משלימים את התמונה, מהפסוקים במקום אחר:ומציבים שתי אפשרויות: הראשונה: שהעבד נמכר ע"י בית הדין, כתוצאה ממעשה גניבה, והשניה: שהעבד מוכר את עצמו במקרה שהגיע למצב נואש מבחינה כלכלית שאינו יכול לקיים את עצמו. אנו ננסה להתמקד בראשונה.
כדי להבין בצורה נכונה את המסר של מצוות עבד עברי לשעתו ולדורות עלינו לשרטט את הפרופיל של העבדות המדוברת, ולהשוות אותה לעבדות שהיתה מקובלת בעולם העתיק, בימי התורה. העבדות היתה מקובלת בעולם, ובחלקים מסוייים היא נמשכה עד זמן לא רב. פעמים רבות היתה העבדות סוג של ענישה שבהם הענישו אנשים שהתדרדרו לפלילים.
העבדים בעולם העתיק קבלו יחס כשל אנשים מסוג ב' או אף פחות מכך, הם היו חסרי זכויות יסוד, והיה ניתן להשפילם. גופם היה קנוי לאדונם, והם היו נסחרים בשוק בדומה לבהמות עבודה. אדוניהם, בשר ודם כמותם, התייחסו אליהם בעריצות ולעיתים אף באכזריות וברשעות. לעומתם, התורה מביעה מורת רוח מהמעמד של העבד המצוי, שפוגע בצלם האנוש שלו, ומבקשת לעצב מודל מנוגד לחלוטין. העבד העברי של התורה שנמכר בגניבתו דומה יותר לשכיר, כאנטי-תיזה לעבד:
התורה מקנה לעבד העברי זכויות מופלגות, ולא ניתן להעסיקו אלא במלאכות מכובדות ששומרות על כבודו: זכויות אלו מגיעות עד כדי כך שחז"ל אמרו: ש"כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו":
דתניא: "כי טוב לו עמך". "עמך" במאכל, ו"עמך" במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
יתר על כן, האדון הקונה את העבד חייב לדאוג גם לבני משפחתו לאשתו ולבניו. מעל לכל דאגה התורה לעבד גם בסיימו את תקופת עבדותו, אז מצווה היא על האדון את מצוות ה"הענקה": בלשון ימינו דמי הסתגלות, במעבר מהעבדות לחיי חרות.
המסר של התורה שמבטא התנגדות לעבדות, בא לידי ביטוי בתחומים ובפרטים נוספים. התורה מתנגדת לניצול המצוקות של מעוטי היכולת ובעלי המעמד הנמוך, לצרכי המעמד השליט. היא רואה בעבדות פוטנציאל השחתה, בכך שהחברה מסמנת אנשים מסוג ב' שניתן לשלוט בהם, ולפגוע בצלם האנוש שלהם. גם אם היא מקבלת את המצב הקיים ביחס לעבדים, היא שואפת לצמצמם את פוטנציאל העריצות שיש בתופעה. אולם הדבר מעלה את השאלה, אם כך מדוע לא אסרה את העבדות כליל?
ניתן לומר שהתורה הכירה בצורך של העבדות מהסוג הזה. היא ראתה בכך חובה של החברה ל"צדק חברתי"- לסייע לאנשים שנקלעו למצוקה. על כן היא מתייחסת לעבדות, במודל השכירות שקבעה, כסוג של חסד וצדקה שיש לעשות עם העבד, וקבעה שיש לתת קדימות לעבד עברי, על פני עבד כנעני למרות המגבלות שהטילה על אפשרות האדון לשעבד אותו:
אולם יש פן נוסף של "צדק חברתי" שבגללו התורה לא אסרה עבדות מסוג זה, ואולי במידה מסוימת אף עודדה אותו.
המודל של "עבד עברי" שבית דין מוכר אותו כתוצאה ממעורבותו בפלילים, ובגניבה מצריך התבוננות, שכן המסר שבו תקף גם לימנו. המכירה לעבדות יותר משהיא עונש על הגניבה היא מהווה מסלול לשיקום האסיר בתוך החברה. בתורה אין עונש של כליאה והרחקה מהקהילה. קניית עבד עברי מהווה מסלול שיקום בתוך הקהילה-והכנסה מבוקרת למסלול חיים נורמטיבי.
מדובר על כניסתו של העבד למסגרת המשפחתית התקינה של האדון. יותר ממה שהעבד משרת את האדון לתועלתו ולשם צרכיו הכלכליים, העבדות הוא יעד שיקומי-שליחות של החברה להחזירו למוטב.
הרב אליעזר שינוולד, חבר בארגון רבני "צהר" וראש ישיבת ההסדר מודיעין.
