למרות שניתן להצדיק צמחונות באין ספור צידוקים ערכיים, סביבתיים ומוסריים, לדעת הרב חגי לונדין קביעתו של הרב קוק לפיה הצמחונות היא עניין לתקופה אחרת עדיין שרירה וקיימת.
אני מניח שזה היה צפוי כחלק משלל הטרנדים של גל הניו-אייג'/מיסטיקה/ברסלב/קבלה ששוטף את הציבור הדתי (באיחור אופייני של עשר שנים אחר הציבור החילוני) – עכשיו הגיע תורה של 'הצמחונות' להיות באופנה. ישנם בתוכנו אשר חשים לפתע כי בניגוד לאבותיהם בכל הדורות, שאכלו בשר בשבתות ומועדים ללא ייסורי מצפון מיוחדים, הרי שהם ונפשם לא יכולים 'להתחבר לעצמם' כל עוד הם 'מתגעלים' מאכילת בשר. לשם כך מגויסות שלל טענות: בריאותיות – 'יותר בריא לא לאכול בשר' (נתון לא-מוכח בעליל); מוסריות – 'בשר זה רצח' (כלומר עבודת בית המקדש הייתה לא מוסרית!); קבליות – קשה 'להעלות ניצוצות' מאכילת בשר (וואלה!).
בדיוק לשם כך כתב הרב קוק לפני כמאה שנה מאמר שזכה ברבות הימים לשם: 'חזון הצמחונות והשלום', בו מביא הוא את גישתה של היהדות ביחס לצמחונות. ראשית, קובע הרב קוק כי "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו". היינו, נקודת המוצא היא כי אכן ישנו עוול בכך שהאנושות נוטלת את חייהם של יצורים אחרים למען צרכיה. הרב קוק מציין לדוגמא כי הניסוח בו נוקטת התורה בבואה לדבר אודות אכילת בשר הוא: "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ). כלומר, הכתוב חוזר כמה וכמה פעמים על הביטוי 'תאוה' בהטיות שונות – ניסוח זה מעיד כי מלכתחילה קיימת חוסר-נחת תורנית מכל הסיטואציה. יתרה מכך, הגמרא (סנהדרין נט, ב) מלמדת אותנו כי "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה". כלומר ההתנזרות מבשרם של בעלי חיים הינה מדרגה מוסרית שכבר הושגה בעבר על ידי האדם (ולו מבחינה פוטנציאלית, מצד נשמתו) ולפיכך זוהי המדרגה הטבעית לו שאף ישוב אליה באחרית הימים.
למרות האמור לעיל מונה הרב קוק במאמר ארבעה טעמים להיתר התורני לאכילת בשר בימינו:
א) בעלי החיים (ובעומק הדברים, גם שאר מרכיבי היש – דומם, צומח והמדבר) הינם חלק מתהליך אבולוציוני המקדם אט-אט את העולם למגמתו. כדוגמת המין האנושי שהקריב קורבנות גדולים למען השתכללותו החומרית והמוסרית של העולם – במלחמות עקובות מדם, במאבקים חברתיים, בכישלונות מדעיים וכדומה; בעלי החיים נדרשים אף הם לתת את 'חלקם', וזאת על ידי נתינת בשרם למאכל בני האדם הזקוקים לו לעת עתה – הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.
ב) כאשר המעמד המוסרי הכללי של התרבות האנושית הינו נמוך אין זה הזמן להתחסד ולטפל במצוקותיהם של בעלי החיים. בעידן בו החברה האנושית מלאה בגילויי אכזריות כלפי בני אדם אחרים, בהתעמרות בחלשים, במלחמות בהם נהרגים מיליוני אנשים וכן הלאה – "כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו (באדם), יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בעלי חיים, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלוהים".
ג) לו יצויר שהתורה הייתה דורשת מאתנו שוויון ביחס כלפי בעלי החיים כעין היחס לבני אדם, הייתה נוצרת נסיגה בהתפתחותה הרוחנית של האנושות. טשטוש ההבדל בין בני האדם לבעלי החיים היה מסבב חיכוך מתמיד ביניהם, הן ממשי והן נפשי, חיכוך שהיה מביא לתחושת קרבה. משם, היו מתגלגלים הדברים ללגיטימציה תרבותית לאורח חיים פראי בדומה לבעלי החיים שהיו מצטיירים כשווי ערך לאדם.
ד) בניגוד לבני אדם, בעלי החיים אינם מאיימים על מעמדו של האדם המצוי בעליונות ללא-עוררין עליהם. אי לכך, התביעה ליחס הוגן כלפיהם איננה דורשת מן האדם המקולקל במידותיו ויתור מוסרי משמעותי ורק עלולה לספק לו תחושה מדומה של התנהלות מוסרית. סופה של תחושה זו שתשכיח ממנו את מוסר כליותיו האמיתי, שלולא אשליה זאת היה מתעורר מצפונו לבסוף לתקן את דרכיו ביחס לבני-אנוש אחרים (אגב, טענה זו מסבירה תופעה תרבותית נפוצה כיום, בה ניתן להבחין באנשים המגלים אכפתיות כלפי בעלי חיים אולם קצת מתקשים, בלשון המעטה, להסתדר עם בני אדם).
יחד עם כל האמור לעיל, תורת ישראל איננה משלימה עם מצבה המוסרי של האנושות המתאווה לבשר ובונה היא מערכת ציוויים הדרגתית שתשקם אט-אט את מעמדו המוסרי של המין האנושי. כדוגמא, הציווי על כיסוי דם העוף לאחר שחיטתו בא לבטא רגש בושה משפיכת דם החי, אשר ראוי להסתירו; איסור אכילת חֵלֶב משמעו איסור על אכילת חלקי שומן המצויים בגוף הבהמה, כביטוי לרצון התורני לצמצמם ככל הניתן את היתר אכילת הבשר, לכל הפחות באכילת שומן שהוא מותרות; איסור שעטנז בא למנוע עירוב של פשתן – המופק מעבודת אדמה שאין בה כל עוולה – עם צמר הנוצר תוך עושק בעל החיים; וכן על זו הדרך. בקיום הציוויים הללו סופג האדם אל תוכו אט אט את האידיאל המוסרי העליון, הדורש התייחסות בצדק מלא לבעלי החיים, אידיאל שיבוא אף לביטוי התנהגותי מלא באחרית הימים, בה נימנע לחלוטין מאכילת בשר.
בין כך ובין כך, בימינו, באופן חד-משמעי – אין עניין לעודד כהדרכה לרבים אורח חיים צמחוני, בוודאי לא מטעמים דתיים. ישנם כמובן יחידים צדיקים המצויים כבר עתה ברמת קדושה עליונה של אחרית הימים (הרב 'הנזיר' לדוגמא היה צמחוני). אבל מי שלא כזה, בבקשה שימצא לעצמו אפיקים יותר מועילים לתחושות המוסר המקננות בו; או בלשונו האצילית יותר של הרב קוק: "… על דבר אכילתך, עיקר כוונתי שתדקדק יפה יפה אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון כל דהו בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי חיים, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינא גנוזה של שנאת הבריות… והרעיון המקודש של העלאת נפש הבהמית וניצוצות הקודש, ההולך בסוד שיח צפונות רזי תורה, הוא נותן לאומץ המוסר האנושי, ולאושר כל חי בכללו… הרבה יותר מכל מה שתוכל כל חמלה חנוקת רוח לתן בחולשתה וכעסה גם יחד" (אגרות הראיה ג, עמ' פב).
הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר חיפה ומחבר הספר "על הרמוניה, צמחונות ושלום"
