ספרו החדש של הרב יהודה זולדן, "שבות יהודה וישראל", שראה אור לפני כשלושה שבועות, הוא ללא ספק הספר האקטואלי ביותר כיום על מדף ספרי ההגות וההלכה. הרב זולדן, שנעקר יחד עם משפחתו מנווה דקלים בה כיהן כראש ישיבת ההסדר, מתגורר כיום במעלה אדומים ומלמד ב"מכון לב" בירושלים. בספרו החדש (ועב הכרס יש לציין 565 עמ'!!!) הוא מכנס מאמרים שונים מפרי עטו שפורסמו במהלך השנתיים האחרונות בבמות שונות. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים. הפרק הראשון מוקדש לעקירה מגוש קטיף, הפרק השני עוסק בדילמות מחיי המנהיגות והצבא והחלק האחרון בנושאי ציבור וחברה. הדיון בכל אחת מהשאלות והדילמות נעשה באמצעות הבאת דוגמאות מהתנ"ך, התלמוד והמשנה, מדרשי אגדה והלכה וכן מהלכותיו של הרמב"ם.
למרות שאין מדובר בשו"ת, אלא בספר שניתן להגדיר אותו יותר כעיוני ומחשבתי, הרי שהוא פורס באופן נרחב גם את תפיסת עולמו של המחבר כמו גם את ההתנגשות שבין אותה השקפה ובין המציאות הלא פשוטה עליה הוא כותב. ההכרעה אף פעם איננה קלה , והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפרק הראשון המוקדש לגוש קטיף ולגירוש. בפרק זה דן המחבר בשאלות כמו התמודדות מפגינים מול חיילים ושוטרים המכים בצורה חריגה, ושאלות נוספות כמו: האם מותר לפגוע ברכוש צבאי או משטרתי כחלק מפעולות המחאה? האם מותר להכות שוטרים וחיילים המפעילים אלימות? האם מותר היה לשקר לחיילים ולשוטרים ע"מ להכנס לגוש קטיף? האם יש לחשוש לחילול השם כתוצאה ממעשים אלה? וכן מה מקומם של נשים ובנות בפעולות מחאה והפגנה נגד מסירת שטחים כפי שהיה בעמונה. תפיסתו ההלכתית של הרב זולדן מודגשת באופן ברור בחלקים מסויימים בספר. כך למשל במאמר העוסק בשאלת ההיתר לשקר בכדי להכנס לגוש קטיף הנצור הוא כותב כי: "הנחת היסוד של מאמר זה היא שתוכנית ההתנתקות…היא איסור תורה של 'לא תחונם' (שבות יהודה וישראל, עמ' 110). במקרה זה קובע הרב זולדן כי השקר הוא בגדר מעשה מחאה ולכן אין לראות בו עניין שלילי העומד בפני עצמו: "יש לראות בנסיונות להכנס לגוש קטיף בדרכי הערמה והשקר בניגוד לחוק המדינה, מעשה מחאה כנגד התוכנית כולה" (שם וכן עמ' 112). מאידך בנושא השתתפות של נערות ונשים בפועלות מחאה קובע הרב זולדן כי "סיטואציה שבה נשים ובנות נאבקות עם שוטרים/ות או חיילים/ות, אינה מתאימה לבנות ולנשים שהצניעות חשובה להן" (עמ' 136). לגבי השאלה האם מותר לפגוע ברכוש או בכלים של הצבא והמשטרה שמשתמשים בהם לצורך ביצוע הפינוי, אומר הרב זולדן כי נראה ש"בוודאי אין לחבול בכילהם של מבצעי הגירוש, מה גם שמדובר ברכוש צבאי ומשטרתי שיעודו הוא לצרכי ביטחון ופנים, אם כי לצערנו ולבושתנו הצבא והמשטרה השתמשו בהם לעקירת ישובים מארץ ישראל" (עמ' 102). בשאלה האם מותר להכות שוטרים וחיילים הנוהגים באלימות כלפי מפגינים כותב הרב: "נראה שעל המוכה והמותקף לעשות כל שביכולתו שלא להיפגע, להחלץ, לברוח, להמלט, להשמט, לדחוף את התוקף מעליו אך אין להכותו חזרה, אלא אם כן מדובר במצב של פיקוח נפש או חבלה גופנית בלתי הפיכה" (עמ' 106). בחלקו האחרון של הפרק על גוש קטיף עובר הרב זולדן לעסוק בדילמות הקשורות יותר לציבור המגורשים כשהשאלות בחלק זה מבהירות אולי יותר מכל את גודל הקשיים עמם נאלצים להתמודד המגורשים. חלק מן השאלות עוסקות בדילמות שקדמו לגירוש כמו: האם מותר להתכונן מראש לגירוש? האם מותר להכנס למשא ומתן על גובה פיצויים וקבלתם עוד לפני ביצוע הגירוש? אולם ישנם גם שאלות אחרות הנוגעות למציאות בה נמצאים המגורשים כיום כמו: האם יש להפריש מעשר כספים מכספי הפיצויים? האם יש רשות למגורשים שנקלעו לבעיות כלכליות בעקבות העקירה לרדת מהארץ? וכן, האם בני זוג יכולים לכוף האחד את השני לעקור ממקומם בגלל בעיות פרנסה?
גם בחלקו השני של הספר, המוקדש לנושאי מנהיגות וצבא, ניכרים רשמיו של הנושא הראשון, אך הפעם מזווית היחס לשלטון וכן גבולות הציות בצבא. השאלות בפרק זה רבות ומגוונות: כיצד יש לנהוג כשמנהיגות שלטונית כופה לבטל מצווה או לעבור עברה? מהו היחס הנכון שבין "ציות עיוור" ובין הפגיעה באושיות הצבא? וכן: כיצד צריך חייל לנהוג כשאין לו אמון בפיקוד או בפקודה? גם רשמיהם של המלחמה המתמשכת בטרור הפלסטיני ומלחמת לבנון השנייה ניכרים בפרק זה שבו עוסק הרב זולדן בין השאר גם בשאלה האם מותר ליטול סיכון לשם הבאת חללי מלחמה לקבורה, וכן במעמדם של חיילי העורף.
שונה מבחינה זו חלקו האחרון של הספר העוסק בסוגיות של ציבור וחברה, ולו משום שמדובר בנושאים שפוטנציאל הנפיצות שלהם נמוך לעין שיעור מזה שבשני החלקים הראשונים. המאמרים בחלק זה שהתפרסמו ברובם גם בבטאון הארגון החברתי "מעגלי צדק", עוסקים בשאלות כמו חובתה של המדינה להבטיח מערכת חינוך ממלכתית, ובהשלכותיו של חוק בריאות ממלכתי. נושאים נוספים קשורים ביחס לנכים ומוגבלים והנגשתם של מקומות ציבוריים, היחס לסחר בנשים ולזנות, היחס לתופעת האברכים המתפרנסים ממלגות, החובה והצורך לצאת ממעגל התמיכה למעגל העבודה, חובות המעביד לעובדיו וכן לנשק שביתת הרעב כאמצע להשגת מטרות בתחום החברתי.
בעידן שבו הנהגה רבנית נוטה לא פעם לחסוך במילים כשהיא באה לדבר על סוגיות עדינות ומורכבות כמו אלה שהרב זולדן דן בהם בספרו, אין ספק ש"שבות יהודה וישראל" מבסס את מעמדו כספר חשוב ואפילו אמיץ. הנכונות לכתוב על נושאים שנויים במחלוקת לצד עיסוק נרחב בנושאים חברתיים מהצד התורני, מעניקה משמעות מחודשת ורלוונטית לתורת ישראל כתורת חיים.
ועדיין, ישאל השואל, ובצדק, האם ההערות המעשיות וההכוונות אותן מביא המחבר בסוגיות השונות יהפכו לישימות בידי הציבור שקורא ספרים שכאלו? מסופקני. הדילמות שהרב זולדן מביא הן אולי קיומיות, אולם דווקא משום כך הן מוצאות בדרך כלל את פתרונן "תוך כדי תנועה" במציאות שבה הן מתרחשות. אפשר אולי לדון עליהן לאחר מעשה, אך בזמן מאבק או בשעת הקרב הדברים תמיד יהיו מורכבים יותר. אולם כמדומני שאין זה העיקר. העיקר הוא ההתיחסות הרבנית למציאות הקשה, ובחיבור שבין הנהגה ובין מונהגים. העיקר היה ונשאר הצורך לא להתעלם.
איתמר מור הוא ערוך עלון "השבת"
